1. אז כן, יוסי קליין כתב שלשום ב"הארץ" ש"הדתיים הלאומיים מסוכנים יותר מחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים", וגם שיש איתם בעיה, כי "את הערבים אפשר להרוג, אותם לא". אחרי שעברנו את גל התגובות הראשון - של הפוליטיקאים, של העיתונאים ושל כל מי שיש לו חשבון פייסבוק או טוויטר - אפשר להתפנות לניתוח התגובות על המאמר הזה. באופן צפוי למדי, היה לנו הרוב, שסלד מהטקסט הזה, והיו לנו השוליים: אלה משמאל, שהצדיקו את הדברים או הסתפקו בהעלאת חופש הביטוי על נס; אלה מימין, שהמליצו על חקירת משטרה בחשד להסתה.
אז כדי לעשות מעט סדר, בואו נניח כבר עכשיו בצד את סוגיית חופש הביטוי. היא לא קשורה לכאן כלל ועיקר. ליוסי קליין עומדת הזכות לומר את דעתו, ואין בהבעת הדעה המקוממת שלו משום הסתה, ואין בה עילה לחקירת משטרה ואין בה שום דבר שדורש פעולה שתביא לסתימת פיו של הכותב.
אלא מה? עיתון שמכבד את עצמו - ו"הארץ" נוטה להציג את עצמו כך - לא מפרסם כל מה שחופש הביטוי מתיר לפרסם. לעיתון יש עורך ראשי ויש מוציא לאור, ולשני אלה יש שיקול דעת, או לפחות צריך שיהיה. וכשהשניים מתירים לפרסם דברי בלע שכאלה, פעם אחר פעם ובתדירות הולכת וגוברת, זו הזדמנות טובה לדבר עליהם, לא על קליין.
כי קליינים, בואו נודה על האמת, יש הרבה. אולי הם לא בוטים כל כך, אולי הם לא מכלילים באופן מכוער כל כך, אולי הכתיבה שלהם מנומקת יותר ופחות נראית כמו שפוכת של ניבולי פה, אבל טקסטים מהז'אנר הזה אפשר למצוא בימין ובשמאל, אצל עיתונאים ואצל אמנים, אצל אנשי רוח חילונים ואצל רבנים דתיים. שוליים יש בכל מקום. אז איפה הבעיה, אם כך? הבעיה היא ש"הארץ" הופך מיום ליום, יותר ויותר, לעיתונם של אנשי השוליים. אלה כבר אינם הקיצוניים של העיתון. אלה הפכו בשנים האחרונות למרכזו וללבו.
יש אירוניה עגומה בכך שעיתון המטיף יותר מכל כלי תקשורת אחר לשלום ולפיוס ולסובלנות ולפשרות, ככל שמדובר באויב, הוא עיתון הנושא יותר מכל כלי תקשורת אחר את דגל השנאה והמשטמה כלפי בני עמו. שמה שהיה פעם ביקורת לגיטימית, גם אם נוקבת, הפך לתיעוב שלא ניתן עוד להסתירו כלפי כל ישראלי החושב אחרת ממאמר המערכת של העיתון.
כי, כאמור, אין מדובר רק ביוסי קליין שחושב שהדתיים הלאומיים גרועים מהחיזבאללה. מצטרף אליו הפרשן הפוליטי יוסי ורטר, שהסביר בעבר כמה בעייתית העובדה שראש הממשלה מוקף יועצים דתיים. והפרשן הצבאי אמיר אורן, שהסביר פעם ש"שב"כ" הוא ראשי התיבות של "שירות בעלי כיפות". וקרולינה לנדסמן, שכתבה לפני כמה שבועות שעם ישראל הוא "החצוף בעמים" ושיש לו רגישות ידועה לשמצה לכסף.
ורוגל אלפר, שאמא של הרוג בתאונת דרכים שקראה לחזור בתשובה, הזכירה לו את דאע"ש. ומרים פרץ, ששני בניה נפלו בקרב, גם היא העלתה בדמיונו את הארגון הזה העורף את ראשיהם של חפים מפשע. ואב אחר ששכל את בנו הקצין וסיפורו הובא בתוכנית טלוויזיה זכה אצלו לכותרת "הקיטש של השכול". ונתן מאיר, שרעייתו נרצחה בפיגוע, קיבל ממנו גם הוא בראש. ומשפחת גולדין, שעל מלחמתה להחזרת גופת בנה מידי החמאס זכתה ממנו להאשמה בדבר "שיגעון גדלות".
וכל זה עוד לפני שהגענו לתחביב של העיתון: לקחת את מה שעושה הממשלה הזאת ולהשוותו אל גרמניה של שנות ה־30; ולפני שהגענו למאמרים של עמירה הס בשבח ה"אנושיות" של מחבלים רוצחי יהודים ובדבר חובתם לזרוק עלינו אבנים, שעמוס שוקן מוצא ק"ן טעמים כדי להכשירם. ויסלח לי אורי משגב שחסכתי גם מציטוטיו.
וכשאתה עומד מול ההצבר הזה, אתה מבין שאין מדובר כאן בעניין נקודתי. שזה לא סיפור של יוסי קליין או עמירה הס או כתב תורן אחר. זה סיפור של דנ"א. של משהו עמוק. כי אין דרך אחרת להסביר את הפער בין היחס שמעניק "הארץ" לאויב הרוצח בנו ובין היחס שהוא מעניק לבני עמו שעליהם הוא חולק מחלוקת לגיטימית. או, אם אדייק יותר, ככל שגדלה הסלחנות של "הארץ" כלפי האויב האכזר, כך גדל אצלו התיעוב כלפי חלקים בתוכנו.
טקסטים בוטים, על גבול האנטישמיות, שנכתבים בעיתון נגד יהודים בני הציונות הדתית או נגד מדיניות הממשלה, לא נכתבו ב"הארץ" מעולם נגד רוצחי ילדים ונשים מדאע"ש ומחמאס. וכשמביאים בחשבון את העובדה שאחוז גבוה מהשנאה העצמית הזאת מתורגם לטובת המהדורה האנגלית של העיתון - אחד מהצינורות הבולטים בעולם לאינפורמציה על ישראל - הרי ש"הארץ" ממצב את עצמו בשנים האחרונות בצמרת יצואני האנטישמיות מתוצרת כחול־לבן.
יש ב"הארץ" כותבים מצוינים רבים, אנשי מקצוע שראויים להערכה על עבודה עיתונאית יוצאת מגדר הרגיל. עד לא מכבר הם יכלו להתמקד בעבודתם ולהתעלם מהמתרחש בעמודים הסמוכים להם. דומה שהגיע גם זמנם להשמיע קול. ספק גדול כמה עוד יוכלו לשכנע את עצמם שאפשר לעבוד אצל הבורסקי ולהדיף ריח אפטר־שייב.
2. אתם לא מבינים איך זה שאתם מצביעים בקלפי למשהו אחד ומקבלים משהו אחר? מטריפים אתכם הפוליטיקאים ששלחתם לכנסת, כשהם מייללים שאין להם כוח לשנות ושהביורוקרטיה אינה מאפשרת להם להזיז כלום? משגע אתכם שבסופו של דבר כמה פקידים שלא נבחרו על ידי איש מנהלים כאן את כל הסיפור? אם כן, אתם חייבים לקרוא את הספר "ביורוקרטיה כפוליטיקה".
הספר הזה חשוב קודם כל בשל זהות מחברו. מדובר במישהו שמכיר היטב את המערכת, וחושף באופן מאיר עיניים ומרתק כיצד פועל המנגנון שמזיז כאן את העניינים, ומי באמת מסובב את גלגלי השיניים שמניעים את כולנו ביומיום. מי שטעה וחשב שבמדינה דמוקרטית הציבור משפיע על גורלו באמצעות הפתק שהוא משלשל אחת לכמה שנים, מקבל בעקבות קריאת הספר הזה סטירת לחי מצלצלת. "הגולם קם על יוצרו", הוא קובע. הפקידים, שלא נבחרו על ידי איש, הם הקובעים את המדיניות. הספר הזה חשוב לקריאה, כאמור, על רקע ההיכרות הקרובה של מי שכתב אותו עם הקרביים של השירות הציבורי.
"...אנחנו משוכנעים שאנו חיים בחברה דמוקרטית ושבאפשרותנו להשפיע", מגדיר הספר את הכשל הבסיסי בהבנתנו. "הרשות המחוקקת נתפסת בטעות כרשות המרכזית ביותר וכמי שאחראית לקביעת סדרי העדיפויות הלאומיים. לטענתי... המינהל הציבורי ירש את הבכורה והפך למעין רשות רביעית המרכזת בידיה כוחות וסמכויות אין־ספור, ואילו הרשות המחוקקת הפכה לבלתי רלוונטית בתחומי חיים נרחבים, בכל הנוגע לקביעת המדיניות בפועל ולהגשמתה הלכה למעשה. אומנם, הרשות המחוקקת אמורה ליהנות מבסיס הלגיטימציה הרחב ביותר, שכן היא נבחרת ישירות על ידי הציבור... ואולם המימרה העממית 'מי שמצביע משפיע' אינה בהכרח נכונה עוד... עיקר ההחלטות המכריעות לגבי חלוקת המשאבים בחברה וגיבוש המדיניות הציבורית נעשים יום־יום, שעה־שעה, על ידי המינהל הציבורי במסווה של ניטרליות, חוסר פניות, על ידי אנשי מקצוע ביורוקרטים הנתפסים כמנותקים ממוקדי המאבק בין קבוצות האינטרס המגוונות".
הספר מזהיר אותנו לבל ניפול בבור הרואה בפקידים אנשי מקצוע נטולי אג'נדה. "...מאחר שהמנגנון הביורוקרטי מגויס לשירות ההגמוניה, מחד, ומצליח לשמר את תדמיתו כגורם נטול פניות, מאידך, הרי שאופני פעולתו עלולים לסכן את הדמוקרטיה", הוא קובע. למי שקורא את הספר ברורה הביקורת שלו על התהליכים הללו. כשמדובר בו על "העתקת מרכז הכוח השלטוני וההכרעה המעשית בשאלות שבמדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה", אנחנו למדים עד כמה מדובר בתהליך מסוכן. "תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, ובלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב, שגורלו נקבע על ידיו של הדרג הפקידותי".
מה כל כך נורא בזה? "הבעייתיות מחריפה גם מן הטעם שהשתייכותם של המומחים היא לקבוצה אידיאולוגית מסוימת... קבוצה האוחזת באופן בלתי נמנע בהשקפת עולם כלכלית־חברתית ולעתים גם פוליטית אחידה... האופן שבו המומחים משווקים את עצמם ציבורית, מנסה להתעלם מכל אלה ולציירם כאנשי מקצוע נטולי פניות". אז מה עושים נגד כל זה? "חשובה הסרת הלוט מעל פניו של הדרג המנהלי–פקידותי...".
קשה להאמין, אבל הספר הזה, "ביורוקרטיה כפוליטיקה", נכתב בשנת 2006 בידי עו"ד דינה זילבר. כשסיימתי לקרוא אותו, הדבר היחיד שרציתי היה לשבת כצופה בעימות בין זילבר מודל 2006, שהייתה אז פרקליטה במחלקת הבג"צים, ובין זילבר מודל 2017 - המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. מדהים לראות כיצד מי שיצאה אך לפני עשור וקצת נגד העברת מרכז הכוח מנבחרי הציבור אל הפקידים, מנצלת היום בהנאה גדולה את הכוח הזה.
מרתק לראות כיצד מי שקראה אז להסיר את הלוט מעל פניו של הדרג הפקידותי, תוקפת היום את כל מי שמנסה לחשוף את פרצופה שלה.
חייבים לקרוא את הספר הזה, שנכתב כאמור רק לפני 11 שנה, כדי להבין עד כמה עמדה מנומקת, מבוססת ועמוקה יכולה להשתנות במהירות רבה כל כך - ובעיקר עד כמה ביקורת קשה וחריפה על מוקדי הכוח יכולה להיעלם ביום שבו המבקר של אתמול מקבל לידיו את מפתחות מוקדי הכוח של היום ומתחיל ליהנות מהצעצוע שהפקידו בידיו.
***
בשבוע שעבר, כשחשף משה גורלי ב"כלכליסט" את דבריה של זילבר בהרצאה שנשאה במועדון תל־אביבי במסגרת "הרצאה על הבר", איש כבר לא הופתע. זילבר מתנהגת בשנים האחרונות כפקידה שאין עליה שום מגבלות. כשקוראים את הביקורת החריפה שהיא מרשה לעצמה להטיח בממשלה ביחסה אל מערכת המשפט ("תהליכי הרס") ונגד הכנסת, המחוקקת חוקים שאינם לטעמה ("שטף חקיקה שקורא תיגר על רשויות אחרות ועל זכויות אדם: חוק ההסדרה, חוק התאגיד, חוקי סיפוח..."), כמעט מצחיק להיזכר שרק לפני שנתיים היא בעצמה אסרה על הפרופ' זאב רוטשטיין, אז מנהל בית החולים שיבא, לכנס מסיבת עיתונאים, בין היתר בנימוק שלפיו התקשי"ר אוסר על עובדים בכירים בשירות המדינה "לבקר את הממשלה ואת משרדיה, ובכלל זה את מדיניותם, במסיבת עיתונאים, בראיון עם עיתונאי, בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון או בספר".
קשה להיזכר מתי עוד השתלח כך פקיד בנבחרי ציבור. קשה עוד יותר להיזכר מתי היה מוכן השר הממונה לעבור על זה כאילו לא קרה דבר.
זילבר, מאז מונתה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, היא תמצית כל מה שיצאה נגדו בספרה. גולם שקם על יוצרו. פקידה שמנצלת את כוחה הרב כדי לקדם את תפיסות עולמה הפוליטיות בלי שום עכבות.
בעבר חשפתי כאן כיצד חיברה בשתי הזדמנויות חוות דעת מנומקות המתבססות בין השאר על הלכות משפטיות של בית המשפט העליון, שלא היו ולא נבראו, בניסיון לכופף את הממשלה לפעול לפי השקפתה. פעם אחת היה מדובר בחוות דעת שניסתה למנוע העברת קרקע בעיר העתיקה בירושלים לניהולה של עמותת אלע"ד. פעם אחרת זה קרה כחלק מניסיונה לעצור את החוק המסדיר את פעילות החטיבה להתיישבות.
לו היה מדובר במישהיא שנאבקת על עמדתה המשפטית, חריגה וקיצונית ככל שתהא, ניחא. אלא שאחוז גבוה מדי מהעיסוקים של זילבר לא נוגע כלל לסוגיות משפטיות, וחמור מכך - לא נשען על עובדות. פעם אחר פעם הפרקטיקה הזאת מביאה אותה ליפול על האף ולהכתים את שמו הטוב של משרד המשפטים. פעם אחר פעם מחליקים לה את זה במשרד, כדי שלא לחולל מהומות.
לפני שנה וחצי, לדוגמה, זה קרה לה כשהתנפלה במכתב חריף על סגן שר הביטחון הרב אלי בן־דהן. זילבר שמעה ממישהו שבן־דהן השתתף בהפגנה בלתי חוקית, ובלי לאמת עמו את הפרטים מיהרה לשגר מכתב בוטה ליועץ המשפטי של משרד הביטחון. "סגן השר", כתבה, "נוטל חלק בפעילות בלתי חוקית, ובכך מעודד אותה, תוך הפרת החוק, הפרת פסק דין של בית המשפט העליון, והפרת צו אלוף... אבקש כי תביא את הדברים בדחיפות לפני שר הביטחון וכן את התערבותכם המיידית והנחייתכם לסגן השר שלא לפעול באי־חוקיות...".
בן־דהן, שזילבר לא טרחה להתקשר אליו ואפילו לא טרחה לכתב אותו, לא הבין מאין זה בא לו. עד שהספיק להסביר ליועץ המשפטי לממשלה שזילבר נשענה על מידע מוטעה ושהוא בכלל לא היה במקום שחשבה שהיה בו, ההשתלחויות שלה נגדו כבר עפו בכל כלי התקשורת.
כך בדיוק קרה כשקראה ב־ynet ידיעה ולפיה החליטו בגבעתי להזמין לטקס של החטיבה את משה פרץ ולא את שרית חדד, כדי להימנע משירת נשים. זילבר - כתמיד, בלי לבדוק - מיהרה לשגר לרמטכ"ל ולפצ"ר מכתב עמוס קלישאות על חשיבות השוויון, רגע לפני שהתברר שכל הסיפור מקורו בלוחמים שפשוט העדיפו את פרץ על פני חדד, לא בגלל המגדר אלא בגלל השירים.
אז נכון, פעם אחת נזפה בה שרת המשפטים, אחרי שהעבירה לאופוזיציה חומרים שיסייעו לה למתוח ביקורת על החלטת הממשלה בעניין החטיבה להתיישבות, וגם הסבירה למה צריך להצביע נגד החוק שמעמידה הקואליציה להצבעה. אבל חוץ מזה עושה רושם שבמשרד מאפשרים לה מה שלא היה מתאפשר לשום פקיד אחר.
***
הבעיה אצל זילבר, כאמור, נעוצה בכך שחלק גדול מדי מעיסוקה לא נוגע כלל לעניינים משפטיים, אלא לאג'נדות פוליטיות או חברתיות שחשוב לה לקדם. לפני כשלושה שבועות, לדוגמה, היא הגישה ליו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, ח"כ עאידה תומא סלימאן, מסמך המסכם את מצב הדרת הנשים בישראל נכון לסוף 2016. מדובר במאמר פובליציסטי למדי, שאין בו שום נגיעה משפטית, ושאינו אלא אוסף הגיגים חסרי ביסוס והוכחה. מי שקורא יכול להתבלבל בקלות ולחשוב שהוא עוסק במצבן העגום של הנשים באיראן או בערב הסעודית.
"בתקופה האחרונה אנו צופות בהתרחבות מתמידה של מופעי הדרת הנשים במרחב הציבורי לספירות ולתחומי חיים חדשים ומגוונים", קובעת זילבר. "המרחב הציבורי הולך ומצטמצם עבור נשים, יותר מכפי שנראה במחוזותינו בעבר. מיום ליום הולכים ומצטמצמים האתרים שבהם הציבור הישראלי, נשים וגברים, יכולים לחלוק ביחד מרחב אזרחי משותף".
מדובר, אם יורשה לי, בקשקוש מארץ הקשקושים. אומנם זילבר צירפה למכתבה קישורים לדיווחים מכמה אתרי אינטרנט, אבל מול אלה עומדת המציאות. מדינת ישראל עוברת פריחה ענקית בכל הקשור להרחבת נוכחות הנשים בכל מקום ותחום. כך במערכת המשפט, כך בפוליטיקה, כך בתקשורת, כך בפקידות, כך במגזר העסקי, כך בצה"ל.
אפשר להתווכח אם נכון או לא נכון שנשים תשרתנה כלוחמות בגדודים מעורבים, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שנשים נוכחות היום בצה"ל פי אלף ממה שהיה בעבר. חִזרו אל הבג"ץ שהגישה אליס מילר ב־1994, על רקע חוסר הנכונות לקבלה בהיותה אישה למיונים לקורס טיס. תסתכלו איפה אנחנו היום, ותבינו כמה רדוד המסמך של זילבר.
אם אנחנו בעניין של הזדעזעות מהדרה - יותר ממה שיש בישראל הדרת נשים מהמרחב הציבורי, יש בישראל הדרת מזרחים בבית המשפט העליון, והדרת חרדים בתקשורת הפרטית והציבורית, ואני לא זוכר שבמשרד המשפטים עוסקים בזה. אלף חיילים דתיים שומעים בכל יום חיילות בלהקה צבאית ולא מעירים הערה, וכשפעם בשנה חייל חובש כיפה אחד מבקש לצאת באמצע הופעה, במשרד המשפטים ממהרים להקים בשבילו ועדה. למרות ניסיונותיה של זילבר לצייר את המרחב הישראלי כמרחב שעוד מעט ולא נוכל לראות בו נשים מסתובבות חופשי, כמעט כל הדוגמאות שהיא מביאה מתחילות בעולם החרדי ומסתיימות בו.
האמת, דינה זילבר היא משפטנית - ובהיותה משפטנית עמדותיה האישיות בסוגיות שאינן משפטיות לא צריכות לעניין אותנו. לא ברור מדוע הכנסת צריכה לשמוע את חוות דעתה. אבל גם אם נשים את העניין הזה בצד, אם זילבר כבר החליטה להתווכח עם תפיסת העולם החרדית בכל הנוגע לצניעות, היא יכולה לעשות את זה בשני תנאים. האחד, שלא תנסה למכור לנו את השטות שלפיה מדובר בבעיה של החברה הישראלית כולה, שבה "הולכים ומצטמצמים האתרים שבהם הציבור הישראלי, נשים וגברים, יכולים לחלוק ביחד מרחב אזרחי משותף".
השני, שגם אם היא מגישה את הדוח המצחיק הזה לח"כ עאידה תומא סלימאן, היא לא מעלימה ממנו את הציבור הערבי, שמצב הדרת הנשים בו חמור לא פחות. כי אין דוח מוטה מדוח העוסק בהדרת נשים ושאין בו מילה על הערבים. אז כן, נחמד לציין בדוח רשמי של משרד המשפטים שאתר אינטרנט חרדי פרטי טשטש את הפרצופים של איילת שקד ושל גילה גמליאל, אבל מעניין לא פחות לשאול איך ייתכן שבכל הרשויות המקומיות הבדואיות בנגב אין ולו אשה אחת חברת מועצה, ואיך ייתכן שבלשכת התעסוקה במזרח ירושלים המדינה מקיימת ימי קבלה נפרדים לגברים ולנשים - ומדוע כשזה קורה אצל חרדים בירושלים זה מיד הופך לדוח, ואילו כשזה קורה אצל ערבים בירושלים אין על זה ולו סעיף קטן.
***
וכשפקידה בכירה מותחת ביקורת פומבית על שרים ועל חברי כנסת, ומשתפת פעולה עם האופוזיציה נגד הממשלה, וממציאה הלכות משפטיות כדי לקדם את האג'נדות שלה, ונשענת על מבזקים ב־ynet כדי להנפיק חוות דעת, אין אלא לחזור 24 שנים אחורה, אל ההיסטוריה של משרד המשפטים. ח"כ חיים אורון ממרצ הניח אז על שולחן הכנסת הצעת חוק שביקשה להעמיד במדרגה שווה את מי שנפגעו מפעולות איבה שכוונו נגד מדינת ישראל ואת מי שנפגעו מפעולות גזעניות.
פליאה אלבק ז"ל, שהייתה אז מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, הסבירה במזכר פנימי למה חשוב להתנגד להצעת החוק הזאת. בין השאר כתבה גם את הדברים האלה: "קשה שלא להתרשם ממכתבו של חבר הכנסת אורון שמדינת ישראל אינה יקרה לו ושאינו מבין שעליו, כחבר כנסת ישראל, מוטלת חובת נאמנות למדינת ישראל". זו הייתה, בלי ספק, חצייה של קו אדום. משהו שפקיד, בכיר ככל שיהיה, אינו יכול לומר על נבחר ציבור, אפילו במזכר פנימי.
וכה אמר שר המשפטים לשעבר הפרופ' דוד ליבאי, מעל דוכן הכנסת: "כממונה על המשרד, מוטל עלי לשקול מה פשר התקלות החוזרות ונשנות בהתנהגותה של הפרקליטה הגברת אלבק. אני התרשמתי מהמקרה הנוכחי - ולאחר עיון בתיקה האישי גם במקרים קודמים, וכן מהופעתה בפני ומההסברים שנתנה לנו - כי הגברת אלבק אינה מבחינה בין מתן חוות דעת משפטית מקצועית לבין נקיטת עמדה משיקולים שבתפיסת עולם, ואולי אף בגלל דעה מוצקה או קדומה שלה בעניין מסוים, דעה שהיא שיקול זר לחלוטין. מה שמטריד והטריד אותי אינו השקפה פוליטית ולא רמתה המקצועית המעולה של הגברת אלבק, אלא התופעות החוזרות ונשנות אצלה - כושר הבנה פגום, שיקול דעת לקוי בנושאים מסוימים; דעותיה הפרטיות מקלקלות את שורת ההיגיון ואת נימוקיה, שאמורים להיות משפטיים וענייניים. בנסיבות אלו נבצר ממני, מהסיבות שנתתי, לשאת באחריות להחלטות שתקבל, או לחוות דעת מקצועיות שהיא אמורה לתת, דוגמת זו שנתנה לאחרונה.
"שקלתי, ועדיין שוקל, לפטר את הגברת אלבק מעבודתה במשרד המשפטים. לא פיטרתי אותה בשל התחשבותי בשירותה הממושך והמסור למדינת ישראל, וכדי לאפשר לה - אם רצונה בכך - לצאת ביוזמתה לגמלאות... הייתי ער לכך שמי שאינו מכיר את עבודתה ואת שיקוליה של גברת אלבק, יחשוד ויחשוב שהיה לי שיקול פוליטי ולא ענייני בפיטורים מהירים. לכן חשוב היה לי להעמיד במבחן שיפוטי את הדברים שכתבה הגברת אלבק על חבר הכנסת חיים אורון. סברתי שלא לי לקבוע סופית שיש בדבריה עבירה, אלא זאת יתבקש לקבוע בית דין מוסמך... אבל עד לפסיקת בית הדין, כאמור, אין אנו בצמרת משרד המשפטים מוכנים לשאת באחריות ליכולתה ולפעילותה. בנסיבות אלו, נראה לנו, רשאי המנהל הכללי להסיק מסקנות מיידיות. המנהל הכללי, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה ואנוכי גם יחד שוכנענו שאין להשאיר את הגברת אלבק בתפקידה הנוכחי ולו ליום אחד נוסף".
אלבק הלכה הביתה על הרבה פחות ממה שעושה ביומיום דינה זילבר. לו אני איילת שקד, הייתי נוטל את מכתבו של ליבאי, מעתיק אותו ככתבו וכלשונו ומחליף בו רק את השמות. לא ברור מה עוד צריכה דינה זילבר לעשות כדי שזה יקרה.
[email protected]
"הארץ", שמטיף לשלום עם האויב, נושא את דגל השנאה כלפי בני עמו
יוסי קליין הוא לא העניין, אלא העובדה שב"הארץ" מותר לכתוב על יהודים את מה שאסור לכתוב על מחבלים. עיתון שמכבד את עצמו לא מפרסם כל מה שחופש הביטוי מתיר לומר
