זו שאלה קשה מתי החלטתי שניפרד, כי זה רץ לי בראש בתקופה האחרונה. זה לא קטע של חוסר התאמה או חוסר משיכה, זו פשוט החלטה. ואת ההחלטות החשובות אני מקבל לבד, גם אם אף אחד לא מאמין לטענה הזאת.
אבל זמנים הרי חשובים לך, כי את נוברת בפרטים, אז זה קרה בליל הסדר. בזמן שחלף בין שבירת העציץ של המארחת לזינוק על שרשרת המנורות בחצר, שבדרך נס לא הסתיים באסון. אז בא הסוויץ', כי הבנתי שאף אחד לא סופר אותי כאן, שאני פשוט הולוגרמה שמנסה להרצין מבט לילד שצוחק מאושר, ואומר: "אבא, די. כן, אני אתנהג יפה. לא, אבא, לא יגרשו אותנו מכאן. אתה סתם אומר".
ואז הבנתי שאני מקנא בבן שלי, שהוא עושה מה בראש שלו, שעבר מזמן את הקטע של בדיקת גבולות (זה משפט מפגר, שאם אשמע אותו עוד פעם מאיזה גונב דעת עם דיפלומה, אני שובר קיר) ושנהנה מכל רגע.
במקביל להבנה הסתובב לי הראש. אולי זו הייתה תחילתה של התקפת ניקוטין, ואולי הסיבה הייתה פשוט את. אז נכון שאת מכילה אותי תמיד, והיית איתי במקומות שאת חלקם הדחקתי, ועל חלקם מעולם לא דיברתי, אפילו עם עצמי. אבל, יקירתי, זה הזמן לסגור, כל עוד אנחנו בטוב. נכון, אני חלש בפרידות, אני פשוט מתפייד מהר מהפריים, ולא מביט לאחור. איתך זה שונה, כי אני באמת כרוך אחרייך ומאוד נוח לי איתך, אבל זהו - החלטתי - ועל אף שזה יהיה לי קשה מאוד, נגמר הסרט בינינו.
ברור לי שעוד ניפגש באקראי. אני לא אתקשר לשאול "ערה?", אני פשוט אופיע, בידיעה שאת תהיי שם בשבילי. מאיפה הביטחון הזה את תשאלי. זה לא עניין של ביטחון, זה עניין של ידיעה. מאז שהתוודענו זה לזו, תמיד היית שם ותמיד תהיי בשבילי. את לא תפני לי גב, אני משוכנע בזה. אני רק מקווה שההליך יהיה קצר ככל שניתן. את תמצאי הרי מישהו אחר, את תמיד מוצאת כי את לא יודעת מה זה לבד. יש בך משהו ממכר, וטיפוסים כמוני, בעלי נטייה להתמכרות לריגושים, בדרך כלל נופלים עלייך. ואולי את חסודה כלפי חוץ, אבל הפנימיות שלך סוערת, יש שיאמרו בוערת באש התמיד.
***
יש סיפור שעוד לא סיפרתי לך מלפני החג. למה? לא יודע, ככה קרה. איזה סמרטוט תקשורתי שעונה לשם נתי טוקר, שמשרבט להנאתו ב"דה מרקר", צייץ עלי בטוויטר ביום חמישי שעבר: "תהרגו אותי, אבל אני לא מבין איך רון קופמן ממשיך לקרוא לעצמו עיתונאי, ובמקביל להופיע בוועדת הכלכלה, כאחרון הלוביסטים למען הבוסים שלו". תאמיני לי שראיתי את זה בזמן אמת. דאגו שאראה, כי הרי אין לי יותר טוויטר.
יש לי דרכים להגיב, אבל הבלגתי קצת. מי כמוך יודעת כמה קשה לי ההבלגה. אבל באותו ליל סדר, עם יותר מ־20 חוגגים, ההגדה לא עניינה אותי, והחרדה מהפיגוע הבא של גיאצ'ו, איימה למוטט אותי. אז גלשתי והגעתי גם לוואטסאפ וראיתי את זה. הבטתי בציוץ הזה כמה דקות והחלטתי שחייבים להגיב. כי אם לא מגיבים לווירוסים מסוגו של הסמרטוט התקשורתי הזה, הם מתחזקים וגרוע מכך - הם מתרבים.
נתי טוקר הוא לוביסט במסווה של עיתונאי. השירות שהוא נותן ללקוחותיו המועדפים בהנהלת התאגיד הבזוי, או לכל מיני שרלטנים בגל"צ, כבר הפך מזמן לבדיחה עצובה. האיש באמת נע על הגבול הדק בין הגימיק לקוריוז.
נכון, אני לוביסט קנאי למעסיקים שלי. אני חי מהם, ומי כמוך יודע שלולא הם, אין לי מה לאכול. ואם קיים איזה גורם שמאיים על האפשרות שהם ימשיכו לממן את חיי הנוחים, אני אשכב על הגדר בשבילם, ואאבק בהם כאילו תקפו אותי באופן אישי. כך תמיד הייתי - גם כאשר נאבקתי בשביל המעסיק של טוקר הסמרטוט, עמוס שוקן.
בחצי יובל שנים שעמוס שילם את שכרי, ייצגתי אותו בכבוד בכל מקום שבו התבקשתי, גם בחקירות משטרתיות. מעולם לא אמרתי לא, ובניגוד לטוקר הסמרטוט, מעולם לא ברחתי מהאמת. הייתי לוביסט נלהב של הבוס שלי, בעיקר בשביל ההפקדה בכל 9 בחודש. אני חושב שנתתי לשוקן שירות טוב בכל התחומים, והוא היה הגון והוגן איתי תמיד.
טוקר מתכסה בכסות לא לו. כי מה זה עיתונאי כיום, בתקופה שבה התקשורת לא בדיוק יציבה כלכלית. תקופה שבה העסקה של עובד בתחום היא עניין של "רק להיום", בשפת המכורים במרתפי הגמילה. מאחר שכנראה אני מנוי לעיתון "הארץ" יותר שנים מאשר הסמרטוט הזה חי, אני מכבד את זכותו להתבטא ולייצג נאמנה את לקוחותיו הנאמנים. כמו כל אחד בתחום התקשורת, אני יודע לקרוא ולשמוע ידיעות ופרשנויות טוב יותר מכלל ציבור הקוראים והמאזינים. כבר באמצע הדיווח/פרשנות אני יודע של מי ומה האינטרס. המסקנה שלי היא שבניגוד אלי, שהאינטרסים שלי גלויים לכל, נתי טוקר עושה את המרב כדי להסוות את האינטרסים שלו. אבל הוא כושל בכל יום, בדיוק כמו כל שרלטן. הכל ידוע והרשות נתונה. זהו, סיימתי עם הנפל הביולוגי הזה. אפשר להמשיך, יקירתי.
# # #
ראית כמה אוכל היה על השולחן בסדר? זה גרם לי לעצב, הכל־טוב הזה. בכמות שנותרה אפשר היה להאכיל עשרות רעבים, ועוד היה נותר. אבל כפי שידוע לך, יש רעבים, שלא נמצאים בשום נאום של הקולקציה שמנהלת אותנו ושולטת בנו. חבריה רק רואים את הצמיחה, את אומת הסטארט־אפ, את החדשנות והידע. הם מתעקשים לא לראות את אלו שלא עמדו בקצב ההתפתחות, את אלו שהזדקנו ונותרו מאחור - את אלו שעל גבם נבנתה המדינה הזו, והיום בעשורים השמיני והתשיעי לחייהם, אין להם כוח להילחם.
הממשל לא דואג להם, עמותות דואגות למזונם. אבל מתי כולנו רוחצים את המצפון? רק בחגי תשרי ובחגי ניסן. רק אז אנחנו נזכרים ברעבים כי לא נעים לנו. איך נשחק אותה מתנקים מחטאים, או מקשיבים לברכת הכוהנים, בעוד לחלקנו אין מזון בסיסי לציין את החגים והמועדים? אז אנחנו תורמים כמה לירות, ומצפים שאלוהים ידון אותנו לחיים טובים, כי הרי היינו בסדר. בקיצור, האמיני לי שאנחנו ממש לא טובים. ורק אם נהיה בצד השני - של הרעבים והעניים - נבין את הבושה ואת החידלון של אלו שאיבדו את הכוח.
ומה עושה קולקציית האפסים בתקופה הזו? מתעסקת בעצמה. יוסי קליין העליב חלק מהשותפים בגועליציה, את הציבור הדתי־לאומי. אז הוא כתב את דעתו, מה קרה? הרי מדובר בציבור שמחזיק בדעה שהוא טוב מאיתנו החילונים; שבנותינו שמשרתות בצבא הן "לחמניות חמות"; שהמתנחלים שווים יותר מהחילונים, ומגיע להם תקצוב יתר מהמשאבים הציבוריים; שאנחנו, הרוב החילוני, מחויבים באמצעות חוקים הזויים לממן את כל השיגיונות שלהם; ולא רק שהם דורשים הכל ומשתמשים באלוהים שלכאורה הוא רק לצדם, הם גם דורשים לפגוע בשגרת חיינו: לפגוע לנו בשבת, לפגוע לנו בחינוך ובעיקר לפגוע לנו בדמוקרטיה.
איני מטיל ספק בגבורתם של מפקדים ולוחמים בני הציונות הדתית. אבל יש הרבה יותר גיבורים מתים וחיים שהם חילונים, מאות אחוזים יותר. ולנו החילונים אין הקלות כמו ישיבות הסדר וכיו"ב. אין לנו שום טובת הנאה מחסדי השם. אנחנו נדרשים באמצעות חוק לעשות הכל. אז יוסי קליין כתב את האמת שלו - שהיא לא האמת שלי - כי איני משווה ישראלים (בני כל דת) לארגוני טרור רצחניים דוגמת חיזבאללה. אבל זו דמוקרטיה, כל אחד יכול וצריך לכתוב ולומר את דעתו. גם אם זה לא מתאים לנו. את בטח מסכימה איתי בנוגע לגרעין שבשיטה, על אף שאני נפרד ממך, ואולי את לא מסכימה לתוצאה אבל מכבדת את הדרך ואת הבחירה שלי.
***
ברקע נהרגים כאן אנשים בכבישים כמו זבובים. מתחילת 2017 איבדנו 99 קורבנות בכביש. זה מספר בלתי נתפס ב־102 ימים. במדינה שלנו יש אין ספור קבינטים: ביטחוני־מדיני, כלכלי, דיור ועוד כמה שאיני יודע עליהם. פעם הייתה גם ועדה לבטיחות בכבישים. ראש הממשלה ביטל אותה, והעביר את הטיפול למנכ"לי משרדי הממשלה. אולי הם ימצאו שעה בלו"ז כדי להתכנס פעם ברבעון, כדי לקלוף תפוחים ולבלוס בורקס, תוך כדי צפייה בדוחות האקסל על כמות הנפגעים.
בונים כאן תשתיות, אין ספק בכך. מצב נתיבי התחבורה בהתנחלויות טוב הרבה יותר ממצב הנתיבים הבינעירוניים. הסיבה העיקרית היא שההתנחלויות חדשות, ובארץ הישנה אנחנו עדיין תקועים עם נתיבים ישנים ופרימיטיביים. מ־99 קורבנות, 58 נספו בנתיבים בינעירוניים, בעיקר בתאונות חזיתיות. הסיבות לכך מגוונות. הגורם האנושי - שגורם לנהגים לסטות מנתיב הנסיעה - ומיומנות לקויה של הנהגים והנהגות. בעוד הם למדו לתפעל רכב בגיל 18, המכונית השתפרה, והם נותרו פרימיטיביים; התשתיות - כאשר המכונית חדשנית, היא מאפשרת הסחות דעת מנהיגה, שאמורה להיות מקצועית ולא חלטורה. התשתית אמורה לדאוג לנהג/ת.
מעקות בטיחות סופחי אנרגיה בנתיבים דו־מסלוליים היו מונעים חלק מהקטל. אבל מה יותר זול? לרשת את הארץ במעקות כאלה, או לקבור 330־315 קורבנות בשנה (32 אלף קורבנות מאז תחילת הספירה בראשית שנות ה־50)? נראה שלקבור זה זול יותר.
אפילו צו שעה שיאלץ נהגים להשתלם בנהיגה בכל חמש שנים לא עולה לדיון. יותר חשובה להם ההכנסה מהמיסוי (כ־43 מיליארד שקל בשנה) ממכירת כלי רכב. 286 אלף כלי רכב עלו על הכביש ב־2016. כמה ירדו ממנו? כמה ק"מ נוספו לתשתיות? עד כמה טובה הרכבת ו/או התחבורה הציבורית, שמשלמי המסים מסבסדים, על מנת שיתייחסו אלינו כמו אל ציבור חטוף ושבוי? את לא יודעת כי את לא משתמשת בתחבורה ציבורית? גם אני לא. אני פוחד מהם.
***
מה את אומרת על מירי רגב, שנתפסה בעין העדשה במסעדה שאינה כשרה לפסח? מצד אחד מותר לה, אני הרי נתפס במסעדות לא כשרות כמעט כל יום. אבל היא הרי צורחת "מסורת, מסורת, מסורת" בכל יום ויום. אם יש בי שמחה על שובו של גדעון סער לפוליטיקה, זו התוצאה המקווה שמירי תידחק לאחור. המחשבה שלפיה היא תשב יום אחד בקיבינימט ביטחוני־מדיני ו/או אחר, מפחידה אותי מאוד. אני מקווה שהג'וב הבא שלה יהיה שרת המדע, בחצי משרה עם אקוניס. אחרי שהוא ויתר על החלל, יש לשניהם הרבה מה לעשות במשרד, במקום לדבר שטויות.
סיפרו לי שמירי לא אוהבת את "רומן רוסי", כי הוא מספר על התקופה שבין העלייה השנייה לשנות ה־20 של המאה הקודמת. לדעתה המלומדת של שרת התרבות, השמאל הוא אליטה. את אולי לא תסכימי איתי, אבל שרת התרבות שלנו היא באמת בורה. מה לעשות שמגדל העמק שסמוכה לנהלל, הוקמה רק אחרי 1948 והספר מתייחס לעשרות שנים קודם לכן? בגלל זה מאיר שלו הוא אליטה שמאלנית? מה זו בכלל אליטה שמאלנית שמתארת רגב? בורות לשמה? יש לי תחושה שכאשר רה"מ בנימין נתניהו מינה את רגב לשרת התרבות, הוא התפוצץ מצחוק. אולי גם הגברת שרה והבן יאיר. הם פשוט ישבו בסלון, הסתלבטו על מני נפתלי, ואז לכאורה אמר הנסיך יאיר: אבא, מה דעתך על מירי בתרבות? אבא ביבי שלף סיגר (שהוא שילם עליו, בסדרררררר), קטם את קצהו, הצית אותו ואמר: יאיר, בן שלי חכם, אין עליך, שיחקת אותה. וכך, אם תאמיני לי או שלא, נפלנו עם האישה הזו שלא מפסיקה לדבר שטויות, להעליב את הציבור ולהיות ליצנית מיניסטריאלית.
וזה, יקירתי, מוביל אותי לסערה עם דובר הבית הלבן, שון ספייסר. הנ"ל בור ועם הארצות, אין על כך ויכוח. אבל הדרישה לפיטוריו או להתפטרותו היא בדיחה עצובה לנוכח מה שקורה אצלנו. כאן הבורות שולטת, השיסוי בין ימין לשמאל שאינו קיים כלל מחריב כל מה שזז, הדיכוי של יהדות המזרח לכאורה על ידי יהדות אירופה במאה ה־21 הוא שקר בדרך לפריימריז.
ממשל אובמה דרש שלא למנות את רן ברץ לתפקיד אצל נתניהו. אבל אובמה מממן אותנו, אנחנו היינו ונותרנו סמוכים על שולחנו - אז בעל המאה הוא גם בעל הדעה. זה המצב. היהודים שבכל התייחסות שלהם לעמים אחרים רק מבליטים את הגזענות, לא יכולים לצרוח אנטישמיות על כל דבר ועיקר.
טוב, אני לקראת סיום, אהובתי. לא חושב שאכתוב לך יותר. מאז ומתמיד אצלי הכתיבה הייתה נוחה לי יותר מהדיבור. כי התעופה אצלי בראש עפה בלי כיוון ולעתים בלי מטרה. לא תמיד אני גם אוהב את מה שאני כותב, גם לך במקרה הזה, אבל לפחות זה נכתב ומתועד. תמיד תוכלי לומר לי: "די עם הכרוניקה. יש לי פה משהו שכתבת לי". בסדר, אז תשלפי, מה לעשות. אבל עד שלא תראי ותשמעי ממני יותר, דיר באלאק לעשות לי פנים, אם וכאשר ניפגש בעתיד הקרוב. יאללה ביי.
***
נ.ב.
לא נפרדתי מהאישה, ממנה איני יכול להיפרד, כי אני באמת כרוך אחריה. החלטתי להיפרד מהסיגריה, אחרי 40 שנות זוגיות. איפה היא לא הייתה איתי? מלחמות, פארטיות, קריסות, הצלחות, מצבים פסיכו־אקטיביים. היא הייתה תשובה לסרוטונין נמוך עד לא קיים, הייתה תשובה לדופמין ולאופוריה שהחזיקה אותי תמיד על הרגליים.
אבל עכשיו די, אנחנו נפרדים. ואני מנסה בכל הכוח שיש לי להיפרד ממנה.
והפרידה קשה לי, איני יכול אפילו לתאר עד כמה. אבל אני חייב, בשבילי, בשביל הילדים, בשביל כיפוש שמקרצצת לי. בינתיים זה קשה, אני גונב פה ושם, כי אני מתקשה לתפקד בלי.
אני מקווה לנצח באחד הקרבות הקשים בחיי. בגדול אני הרי מהות הלוזר, בקטן אין לי ברירה. פשוט נגמרו לי הברירות והתירוצים שפיתחתי באמנות, לפחות בחמש השנים האחרונות. אז תחזיקו לי אצבעות כאשר אני הולך על קירות, ומחפש תחליף הולם להתמכרות שלי. אולי אחזור לספורט. הרי כיפוש רשמה אותי לקאנטרי ברחוב ממול. דקה עוד לא הייתי שם, כבר עברו שבועיים. אבל אני אהיה, אני נשבע. עם הסיגריה או בלעדיה.