בחגים העולם נחלק לשניים: לאלה שבוכים שהכל נופל על סופי שבוע ויש להם חול מועד ארוך של חצאי ימי עבודה לשרוף, במקרה הרע, או של חופש מוחלט, אבל אפס אלטרנטיבות במקרה הטוב - ולאלה שבוכים על שיבוש בשעון הביולוגי בשל ערבי חג וחג הנוחתים מיד אחרי שישי ושבת.
התירוץ הרשמי של הבכיינים מהסוג השני הוא יותר מדי ארוחות חגיגיות וקינוחים נלווים. התירוץ הלא רשמי נוגע ללב עוד יותר מכמה ק"ג מיותרים והוא בעיקר שעמום, או בשמו הספרותי - בדידות. כן, גם אם אתה מוקף משפחה וחברים שרק רוצים להזמין אותך להשמין איתם ביחד וחוזר חלילה, אתה יכול להיות בודד. להיות בודד זה לאו דווקא להיות לבד, ברוב המקרים זה אפילו להפך. זה לא משהו שצריך להתבייש בו, אבל לכו תספרו את זה לאנשים שרק מרעישים כל הזמן סביב, כדי שחלילה אף אחד לא יחשוד.
בחגים, כאמור, העולם נחלק לשניים: לאלה שאוהבים לעוף מפה, לטוס, לברוח ולבלות עם אלפי ישראלים אחרים על משפחותיהם ומטלטליהם מעבר לים, ולאלה שמעדיפים להישאר בבית ומקסימום לרדת לפארק הקרוב עם האופניים ולמצוא פיסת שמש על חלקת דשא שאיש לא סימן עם פחמים של מנגל. התירוץ הרשמי של אלה המעדיפים לטוס בחג הוא שסוף סוף יש לילדים חופש ואפשר לעשות איתם איזושהי פעילות מחוץ למסך מחשב או טלוויזיה.
התירוץ הלא רשמי נוגע ללב עוד יותר ממציאת תעסוקה לילדים האומללים, והוא בעיקר נועד למנוע מריבות עם המשפחה לגבי ליל הסדר. כן, מסתבר שגם אם אתה מוקף במשפחה וחברים שרק רוצים להזמין אותך להשמין איתם ביחד וחוזר חלילה, אתה יכול להיות נרגן, עצבני וכזה שמעדיף לבלות את החגים עם עוד אלפי משפחות שאתה לא מכיר בקוסמוי. 80% לחות, גשם ועיכובים בטיסות. תאילנד, כך מספר לי האינסטגרם, מעולם לא נראתה מכאן כל כך לא אטרקטיבית.
בחגים העולם נחלק לשניים: לאלה שכבר מחכים שיגיע החג השני כי הם מתים על ערבי חג ושטויות מלאות קסם וחן של מסורת שעוברת מדור לדור, ולאלה שלא מבינים למה בני ישראל זקוקים לשתי יציאות מצרים כדי להפנים שהם לא עבדים יותר. לא לפרעה, לא למדינה (רק למס הכנסה) ובטח שלא לעצמם.
היי חברים, אנחנו בני חורין כבר 5,000 שנה או כמה שזה לא יהיה, מנסה לומר לנו השם יתברך גם בסדר השני, אבל איש מאתנו (גם מי שטורח לקרוא את החלקים האלה בהגדה) לא מצליח להפנים זאת. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שבחופש הקדוש שלנו, בחול המועד ובסופי השבוע הארוכים, אנחנו עדיין מתעקשים לנהוג כמו אסירים ברשת, להתעסק בשטויות, לתפוס שעירים לעזאזל וקורבנות אקראיים, לריב ולנהוג כמו בימי חול גם אם טראמפ מפיל את אם כל הפצצות, גם אם בתל אביב יש מסעדות שלא מוכרות רק דברים כשרים לפסח וגם אם אנשים אומרים כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם.
בחגים העולם נחלק לשניים: לאלה ששמים בצד את כל ההכנות לחג ומתעסקים רק בזולת, באנשים שאין להם, באלה שזקוקים, במי שלבד ובאלה שהמקרר שלהם ריק כל השנה, אבל מוצא את עצמו מתפוצץ ממאכלים מכל העדות בניסן, אייר ותשרי - ולאלה מהעבר השני של המתרס, שיודעים שכשיעבור החודש הזה, עם כל האמוציות שהוא נושא עמו, באוויר של התחדשות, חג וגם אחוות ימי זיכרון, אף אחד לא יספור אותם והם יאלצו למלא מחדש את טבלת הייאוש ואת המקרר הריק לבדם עד החג הבא. אז ירד שוב המלאך העצלן שלא מגיע בתדירות גבוהה כל כך לכאן, כדי להזכיר לנו שכולנו בני אדם.
בחגים העולם נחלק לשניים: לאלה שאוהבים לצאת לחופשה כשכולם חוזרים רק כדי לעשות להם אצבע משולשת. לאלה שחוזרים ומתלוננים שהיה עמוס, רועש ויקר מדי ואיזה בזיון. לאלה שמחכים כבר לחול המועד הבא, מתפללים שהוא יהיה ארוך יותר אבל בוכים על קיומו של אסרו חג ולא מבינים בשביל מה צריך את זה.
ויש גם את אלה שמצליחים להפנים את מהותו האמיתית של החג, לאו דווקא לחגוג אותו, אך להבין את המשמעויות הנסתרות ואולי לנסות ליישם אותן על עצמו.
לעומתם, יש את מי שמעבירים את ציוני הדרך האקראיים בשנה כמו טייס אוטומטי. בשנים האחרונות, לתדהמתי הרבה, אני מתחברת יותר לטיפוסים מהזן השני, שמעדיפים ימי חול לא שגרתיים על פני חגים מסודרים מדי. השקט הזה באוויר מתחיל להרעיש לי באוזניים. אז רק שיעבור כבר ויגיע הקיץ ואז בכלל תהיה לכולנו לגיטימציה להתלונן באחווה ובאחדות על פקקים בכביש ועל הלחות.