איזה ניצחון מתוק: "הניו יורק טיימס" פרסם הבהרה למאמר של מרואן ברגותי מתחילת השבוע וניאות לציין שהכותב אינו רק מנהיג פלסטיני ופרלמנטר, אלא במקרה גם הורשע ברצח ובחברות בארגון טרור. נתניהו וליברמן מיד ניצלו את ההזדמנות לרקוד על ה"ניצחון" בטענה ש"לקרוא לברגותי מנהיג פוליטי זה כמו לקרוא לאסד רופא ילדים". אבל כרגיל אין פה שום ניצחון, ואין פה שום תיקון. יש פה רק תעמולה.
כשתעמולה מתחזה לאמת, האירוניה חוגגת: הרי קשיחות היתר של הימין עוזרת לקמפיין הפלסטיני לא פחות מרכות היתר של השמאל, ופרסום התיקון
מתגמד לעומת הנזק שנגרם מאמירות כוחניות חסרות מחשבה. במקום ללגלג על שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים, דווקא אמירה שישראל תשמור תמיד על גישה הומניטרית לאסירים על אף היותם טרוריסטים שפלים הייתה יכולה להיות חכמה פי כמה. אבל מובילי הימין מעדיפים להמשיך בגישת הלגלוג והאיום, תוך שהם טוענים שמי שתורם לתדמיתנו השלילית הוא אך ורק "השמאל". בכל מה שקשור להיגיון לחוד ומעשים לחוד, מנהיגי הימין אינם באמת שונים ממובילי השמאל - כל אחד והתעמולה העיוורת והמזיקה שלו.
כולם רוצים להיות מוסריים, רק חבל שאף צד אינו זוכר איך עושים את זה. מנת יתר מוסרית אינה טובה יותר מהתעלמות מוחלטת משאלת המוסר. הימין בטוח שישראל היא מוסרית יחסית לפלסטינים/ סורים/ לבנונים/ איראנים/ בחר בתשובה הנכונה, ולכן אין טעם לדון בזה בכלל. השמאל מצדו עסוק בעיוות לכיוון השני - פרסום המאמר התעמולתי המכובס של ברגותי אינו חריג; השמאל הפסאודו־אינטלקטואלי עסוק זה זמן בהכשרת רצח ואלימות למען הומניות, תוך התעלמות מכך שההומניות הליברלית הבסיסית כבר נקברה מזמן תחת מעשים שאין ביניהם לבין הומניות דבר.
הדמיון בין ההבהרה של "הארץ" לזו של "הניו יורק טיימס"
בתזמון אירוני הגיע לאחרונה גם מכתב מעיתון "הארץ" למי שביטל את המינוי בזמן מבצע צוק איתן. לכאורה הייתה בו התנצלות "אם מישהו נפגע" מאותו מאמר טייסים ידוע לשמצה, אך המכתב בעיקר מפליג בהסברים מדוע הפרסום היה נכון וצודק, ובפועל העיתון גם ממשיך לייצר מאמרים פוגעניים ומעוותים, בכל פעם על ידי מישהו אחר. בחקיינות טיפוסית של "הניו יורק טיימס" גם "הארץ" מתעקש שההכללה, ההצגה החד־צדדית והאשמת ישראל/ המתנחלים/ הדתיים בכל - לא יתוקנו בקרוב מעבר ל"הבהרה" פה ושם. עצוב, משום שזו בדיוק הבעיה. לא מדובר בדבקות במטרה, אלא בקהות חושים ובקשיות עורף שאין בהן רווח לשום צד.
המצפן המוסרי אכן שבור, אבל הוא שבור בגלל העקשנות, האגו והשאיפה "להוכיח" שאני הוא שצדק לאורך כל הדרך, והשאר טעו. רק שאין פה צד צודק וטועה, ולכן כל השוואה היא מופרכת, בין אם של ברגותי לאסד ובין אם של המחתרות היהודיות לטרוריסטים הפלסטינים. היא רק מבצרת את הצד השני בעמדתו הנחושה מדי ממילא. לא משנה כמה הימין יטען שאנחנו מוסריים מלידה, וכמה יהיה מי שיטען מהשמאל שלהיות רוצח פלסטיני זה טבעי ומובן, האמת לא תשתנה. הגיע הזמן שנפנים: יש פה סכסוך טריטוריאלי מורכב, שדורש פשרות משני הצדדים. הפתרון, מן הסתם, לא יגיע מעקשנים שעסוקים בלהציג את עצמם כ"טובים" באמצעות הצגת האחרים כ"רעים". זו לא המשמעות של מוסר.