השבוע אזרחי טורקיה הצביעו באופן דמוקרטי פחות או יותר על סיום מערכת היחסים שלהם עם הדמוקרטיה. כ־51% מהמצביעים החליטו לזרוק את החופש והחירות לפח ולחיות תחת משטר רודני של נשיאם האסלאמיסטי רג'פ טאיפ ארדואן. אין ספק שלמעשה זה יהיו השלכות רחבות היקף בכל הקשור לביטחון האזור בפרט ולביטחון העולם בכלל.
אבל לפני שנוכל להבין את המשמעות הביטחונית־אסטרטגית של המהלך, צריך להבין את המשמעות הפילוסופית שלו. זאת משום שהבחירה של הטורקים ברודן בעל סמכויות בלתי מוגבלות על פני דמוקרטיה מחייבת בירור מעמיק של תורת החיים ושל המשנה הפוליטית של ארדואן.
המושל הטורקי מעולם לא הסתיר את תפיסת עולמו. ב־1997, כראש עיריית איסטנבול, הוא הבהיר אותה כשהקריא שיר אסלאמיסטי הנוגד את עקרונות החילוניות של טורקיה - "המסגדים הם בסיסינו, כיפותיהם הן קסדותינו, צריחיהם הם כידונינו, והמאמינים הם חיילינו". על כך הוא נעצר וריצה ארבעה חודשי מאסר.
המעצר והכליאה של ארדואן, כמו גם ההחלטה להוציא את מפלגתו מחוץ לחוק, נראו תמוהים עבור המערביים. הרי מה בסך הכל הוא עשה? אולם עבור הגנרלים הטורקים ההחלטה הייתה ברורה.
בתום מלחמת העולם הראשונה, כאשר כמאל אטאטורק יצר את הרפובליקה הטורקית החילונית מהריסות האימפריה העות'מאנית, הוא הבין שתפיסת האסלאם של העם הטורקי היא טוטליטרית. אז האסלאם עמד לפני הכל וחוקי השריעה הכתיבו את מעשי הטורקים.
אטאטורק כנראה הבין שהוא לא יכול לשנות את האמונה של נתיניו, אבל הוא יכול היה לשלוט בצבא. לכן הוא מינה את צבא טורקיה לשמש שומר החילוניות הטורקית במשטרו החדש. אנשיו של אטאטורק לא מחקו את האסלאם המסורתי. הם דיכאו אותו. עד שלא יכלו לדכא אותו יותר.
עם השנים גם אנשי הצבא הבינו שאם תפיסת העולם המסורתית האסלאמית תפרוץ החוצה, יקרוס המשטר החילוני. הם הפנימו את האמת הקשה: אין אפשרות ששניהם יתקיימו יחדיו. היות שאין מרחב חילוני בתפיסת העולם האסלאמית המסורתית של האימפריה העות'מאנית, כך לא היה יכול להיות מרחב דתי במשטר החילוני של הרפובליקה הטורקית, שאותה הקים אטאטורק. ולכן כשארדואן הקריא את השיר, הבינו השלטונות הטורקיים שמדובר בהכרזת מלחמה נגדם ונגד קיום משטרם.
בני הברית החשובים ביותר של ארדואן בעשורים האחרונים היו האמריקאים והאירופים. הם סירבו לקבל את הסברי הצבא הטורקי על צורך להילחם נגד ארדואן ותומכיו, וחשו שקיימת סתירה בתפקיד של הצבא כמגן על המשטר החילוני־דמוקרטי.
ארדואן ומפלגת ה־AKP עלו לשלטון ב־2002, בזמן כהונתו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש. באותה תקופה, ערב פלישת ארה"ב לעיראק, שלטה בוושינגטון תפיסת עולם ניאו־שמרנית שהכתיבה את המהלכים של הנשיא. לפי תפיסה זו, ברגע שנותנים לאנשים את הזכות לקבוע את דרכם בחופשיות באמצעות הקלפי, הם יבחרו במנהיגים ליברלים.
הכמיהה הזו לחופש הפרט היא שעמדה מאחורי הדרישות של ממשל בוש לישראל לאפשר לחמאס להתמודד בבחירות ב־2006 ולמצרים לאפשר לאחים המוסלמים להשתתף בבחירות ב־2005. והיא זו שהובילה את האמריקאים לא להתערב בבחירות בעיראק ב־2005. גם כאשר הבחירות הביאו לניצחונות של גורמי הג'יהאד, האמריקאים לא הנידו עפעף. הם טענו שהשלטון יביית את חמאס ושהאחים המוסלמים יתמתנו כאשר יידרשו לקבל החלטות בפרלמנט בענייני דיומא. והעובדה שבני טיפוחם של האיראנים זכו בבחירות בעיראק לא מורידה ולא מעלה מהיכולת ומהרצון שלהם לעבוד בשיתוף פעולה עם האמריקאים.
עוינות מוצדקת
מי שניצל את האמונה האמריקאית באוניברסליות של הליברליזם כדי לכרסם בשלטון החילוני היה ארדואן. האמריקאים והאירופים תמכו במהלכים שלו, שהביאו לביטול מעמד הצבא כמגן המשטר החילוני, והיו בני ברית לפעולות ששינו את אופי הזירה הציבורית.
בשם הפלורליזם הם הסכימו לאפשר פתיחת בתי ספר אסלאמיים, עד שכיום כמעט בלתי אפשרי לקבל חינוך לא אסלאמי בטורקיה. בשם הפלורליזם הם תמכו בו כאשר הכניס את שותפיו לדרך למשרות שופטים ולתפקידי מפתח בצבא. והרי זה באמת לא בסדר שאסור לבעלי זקן לשרת כקציני צבא, וזה באמת לא בסדר שאסור לנשים לבוא לעבודה עם חיג'אב. ביום ראשון שעבר הוא כבר קיבל את הסמכות לקבוע אם חילונים יוכלו להיות קצינים בצבא ושופטים בבתי משפט.
בוש ראה בארדואן הוכחה להנחה שלו ושל ממשלו כי אין סתירה בין דמוקרטיה לאסלאם הטוטליטרי. זאת אומרת, לאסלאם של ארדואן (ושל איראן, חמאס והאחים המוסלמים), שלפיו חוקי השריעה מכתיבים את אורח החיים הפרטי והציבורי בחברות מוסלמיות.
לדעת ממשל בוש, הקיצוניות אינה אלא תולדה של דיכוי. ברגע שהדיכוי ייפסק, הקיצוניות תיעלם. התפיסה של ברק אובמה הייתה מעט שונה. הוא גילה הבנה לתפיסת עולמם של ארדואן, איראן, חמאס והאחים המוסלמים והצדיק את עוינותם למערב. לתפיסתו, הקיצוניות שלהם היא לא יותר מריאקציה לדיכוי שלהם על ידי מעצמות המערב מהתקופה הקולוניאלית, ולכן הדרך לטפח קשרים עם העולם האסלאמי היא לתמוך באחים המוסלמים ובארדואן ולנסות לפייס את איראן. אם הם ישתכנעו כי המערב תומך בהם, אנשי האסלאם הטוטליטרי יניחו את עוינותם למערב בצד ויחיו עמו בשלום.
לנוכח זאת, אין פלא שכמעט כל ניסיון של החילונים בטורקיה לרסן את ארדואן ולמנוע את הטרנספורמציה שהוא ערך במדינה נתקל בהתנגדות של האמריקאים והאירופים. הם סירבו להבין שהמהלכים שלו עומדים בניגוד לאינטרס המערב, לשמר את טורקיה כבת ברית לאורך זמן.
למחרת משאל העם, התקשר דונלד טראמפ לארדואן לברך אותו, וככל הנראה הנשיא הטורקי יוזמן לביקור בארה"ב בשבועות הקרובים. נראה כי טראמפ החליט ללכת בינתיים בדרכם של קודמיו ולקבל את דרכו של ארדואן. אולם ההחלטה הזו גורסת שארדואן עדיין זקוק ללגיטימציה של המערב ולכן הוא ימשיך לשתף פעולה עם האמריקאים ועם האירופים בנושאים בעלי חשיבות אסטרטגית גבוהה. אך זה לא מובן מאליו.
ככל שארדואן הלך והתחזק מול מתנגדיו, הוא פעל בצורה עוינת יותר גם כלפי המערב וגם כלפי מתנגדיו מבית: הוא הפך לבן הברית של איראן ברמיית משטר הסנקציות שהוטלו עליה על ידי האו"ם; הוא אפשר לכוחות דאע"ש בסוריה להשתמש בטורקיה כעורף הלוגיסטי שלהם; הוא הפך לנותן החסות החשוב ביותר של חמאס; הוא פועל נגד הכורדים, בני הברית של האמריקאים בעיראק ובסוריה; והוא הכניס מאות אלפים ממתנגדיו לבתי הסוהר.
עכשיו, כשארדואן הפך לדיקטטור חוקי, קשה לראות אותו מתמתן. לא ביחס למערב ולא ביחס למתנגדיו מבית. להפך, הקריאה הראשונה של תומכיו לאחר היוודע תוצאות המשאל הייתה בעד החזרת עונש המוות לטורקיה. לאורך השנים המושל הטורקי נשאר נאמן לתפיסת עולמו. ברור כי כעת, כשכל הכוח בידיו, יהיה לו החופש להתוות דרך כאוות נפשו.
לאחרונה, עורך העיתון "יני סאפאק", המקורב לממשל, פרסם מאמר ובו קרא לארדואן לעזוב את דאעש בשקט ולפתח נשק גרעיני. אם זה משקף משהו, אין ספק כי למשאל העם יהיו השלכות הרות גורל לעולם כולו. אבל כל עוד המערב לא מתמודד באמת ובכנות עם תפיסת העולם של ארדואן, הוא לא יצליח להבין את טורקיה החדשה או לפתח דרכים לצמצם את הסכנה הנושבת ממנה.
[email protected]