1 אפתח באזהרה לכל "ציידי הסמולנים" המקצועיים שהתפרסו לאחרונה בתקשורת וברשתות החברתיות - אני לא הכתובת שלכם השבוע. חפשו לכם מישהו אחר. כל מה שאכתוב כאן נובע מתוך היכרותי את המציאות ומתוך אחריות. סוגיות ביטחוניות ועניינים הקשורים במדיניות, במלחמה ובשלום, נבחנות ומתקבלות על פי בחירה מתוך החלופות, תוך תהליך של דירוג, הערכת מצב וניהול סיכונים. אוטופיה וחזון אינם באים בחשבון. רק החלופות הקיימות שמתוכן יש לבחור ולהכריע.
להערכתי, מרואן ברגותי המרצה כעת עונש מאסר על כמה מקרי רצח הוא מנהיג מבטן ומלידה, לטוב ולרע. לדעתי, אין מלבדו כמעט הנהגה רלוונטית עתידית לרשות הפלסטינית, ובעיקר לא מי שיוכל גם להנהיג ולהוביל ובמקביל להיאבק בחמאס. זו לא רק הערכה שלי, שותפים לה לא מעטים במערכת הביטחון ובדרגים מקצועיים, לרבות עמיתים במנגנוני הביטחון במדינות האזור ובארה"ב.
ברגותי, שפרסם בשבוע שעבר מאמר ב"ניו יורק טיימס" ומוביל כעת את שביתת האסירים הביטחוניים, הוא אכן רוצח נתעב שעבר מעמדת מנהיג פוליטי שניהל קשר טוב עם ישראל למנהיג טרור. במשך שנים ארוכות, לרבות בשנותיו בכלא, הוא מנהל קשר עם שורת ישראלים באישור השב"כ ובפיקוח השב"ס. השבוע, כשפרצה שביתת האסירים, נזכרתי ביצחק רבין, שהבין שהוא צריך להפוך כל אבן ולחפש נתיב לדיאלוג עם הפלסטינים בימי טרום אוסלו. הוא הבין שאין מקום לחלומות ושעליו לבחור בין החלופות.
הוא הנחה אז לשחרר מהכלא את פייסל אל־חוסייני ולנסות להביא אותו לעמדת הנהגה חלופית לזו של יאסר ערפאת, שהיה אז בגלות בתוניסיה. קראו לזה אז "אש"ף פנים" (פייסל חוסייני) ו"אש"ף חוץ" (ערפאת). המהלך נכשל, ואף אחד לא הצליח להחליף את מנהיגותו השנויה במחלוקת של ערפאת.
אקדים ואומר. אינני סבור שצריך לשחרר כעת את ברגותי. אני כותב את כל ההיסטוריה הזאת כדי לומר שהמעשה הנכון הוא מצד אחד להמשיך להעניש את ברגותי, אבל במקביל לחשוב קדימה ולנסות ליצור איתו דיאלוג, הבנות ומעין "חזרה בתשובה". לא אנחנו לבד, אלא יחד עם המצרים, הירדנים והאמריקאים (כן, יש דרך לעשות זאת גם בכלא), ולהכין אותו בכך למנהיגות עתידית של העם הפלסטיני. לא מעמדה של פטרונות והמלכת מלכים, אלא מעמדה של אחריות לעתיד האזור ולטובת ישראל.
ניהול שביתת האסירים בהובלת ברגותי נחלק לשניים: ברמה הטקטית הוא באחריות שירות בתי הסוהר, ברמה האסטרטגית הוא באחריות ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט.
את כל פוטנציאל המחליפים שלו בהנהגה על מדינת ישראל הצליח נתניהו בכישרון פוליטי ענק להרחיק ולבטל. את חלק ממנהיגי האזור הפוטנציאלים הרחיקו קודמיו. בניהול הסיכונים ובבחירה בין החלופות ובהתייחסות לאינטרסים הישראליים והאזוריים - ישראל צריכה לנהוג בתבונה בעניין זה בהיבט הביטחוני, המדיני וההסברתי.
אגב, אינני אוהב את ההשוואות בין ברגותי שרצח יהודים לבין מנחם בגין, יצחק שמיר ואחרים, שהיו מבוקשים על פיצוץ מלון "המלך דוד" או על הריגת חיילים בריטים. אין מקום להשוואה שכזו.
2 אם חלק מהקוראים כבר מתעצבנים עלי וממהרים לתייג אותי - אמשיך עוד קצת. אני באמת סבור שמישהו בצה"ל או בממשלה היה צריך להשמיע מילה של הערכה לרשות הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון שלה על ההתנהלות הנכונה ועל התבונה שגילו בטיפול בשני מסתערבים של יחידת דובדבן, שנחשפו במסגרת פעילות בשכם במהלך פסח.
נכון שהפעילות שלנו שם חיונית ונועדה לסכל טרור. וזה נכון גם שהרשות מכירה בכך ולפעמים גם משתפת פעולה, אבל לא מדובר בשני מטיילים שתעו בניווט. מדובר בחיילי צה"ל, חמושים ומחופשים לערבים, שנחשפו בתוך שטח הרשות. זה יכול להיגמר חלילה בבכי, או במעצר וחקירה וכו'. השניים הוחזרו במהירות בריאים ושלמים עם מלוא ציודם ונשקם.
יש שיגידו שהפלסטינים נהגו כך מפחד מפני תגובה של צה"ל - זוהי עמדה פטרונית וראייה לא נכונה. מה שחשוב הוא שהפלסטינים נהגו בתבונה, באחריות וגילו שותפות נגד הלך הרוח ברחוב. ומי שאוהב לגנות - צריך לפעמים גם לדעת להביע הערכה. לא צריך לתת להם צל"ש ביום העצמאות וגם לא להוציא הודעה מיוחדת של ראש הממשלה או שר הביטחון. הייתה מספיקה הדלפה לעיתון ישראלי ולעיתון פלסטיני על שיחת טלפון של ההערכה ממתאם הפעולות בשטחים או אפילו ממפקד אוגדת איו"ש או מפקד הפיקוד.
ואם זה לא נעשה - אני עושה זאת בהתנדבות, באופן פרטי ולא רשמי כאן בטור הצנוע שלי כמילואימניק.
לא מתוך אהבה מיוחדת לפלסטינים ולא מתוך התרשמות מהמעשה "האצילי", אלא מתוך מחשבה שאנחנו צריכים לבנות כאן שותפות אחראית, וזו נבנית רק בצעדים קטנים ביום־יום.
3 בימי החג באתי לקיבוץ ברקאי לביתם של איתמר וג'וליה לנחם אותם על מותה הטרגי של בתם היחידה תמנע, שנהרגה בתאונה קשה בדרום. איך בכלל אפשר לנחם זוג הורים שהפרח היחיד שצמח בגינתם, בתם יפת התואר ויפת הנפש, מלאת החלומות, שופעת הנתינה ושוחרת הצדק - נעלמת ונקברת באדמת הקיבוץ שאהבה?
תמונתה של תמנע היפה ועיניה הבורקות שפורסמה ביום התאונה בתקשורת ותיאורה כלוחמת קרקל, כמדריכה בשומר הצעיר וכפעילה לצדק חברתי - לא הותירו עין אחת יבשה. בגינתם המלבלבת של איתמר וג'וליה, בעיצומו של האביב, בכינו את לכתה. על הדשא סביב ותיקים וצעירים מקיבוצי האזור, חברים מהעיר הגדולה, פעילים בתנועה הקיבוצית (שם משמש איתמר כמנהל קרן התרבות והנכסים) וידידים ערבים מיישובי ואדי ערה שבאו להזדהות ולחבק.
תמנע נהרגה כנראה בגלל "טלפון חכם". מאות רבות נהרגים ונפצעים כאן בגלל "הטלפון החכם" הזה, שמסיח את הדעת מהנהיגה, ועוד עשרות רבות בגלל וודקה ורד בול או וודקה בלבד. גם בכנרת וגם מחוצה לה. והלב דואב וכואב על זיו העלומים הזה שנגדע ללא סיבה, ללא מלחמות וללא מחלות. ככה סתם באמצע האביב, הפריחה והלבלוב.
4 במעגל המנחמים בברקאי פגשתי בריאד כבהא מהכפר ברטעה בוואדי ערה. אני מכיר אותו שנים מפעילותו ב"מרכז היהודי־ערבי לשלום" בגבעת חביבה. מפעל חייו הוא קירוב בין יהודים לערבים באמצעות פעילות חינוכית כדי שנוכל לחיות כאן בשלום ובדו־קיום. תמנע שוויקה ז"ל הייתה חומר גלם מעולה למשימה הלאומית הזו.
ריאד נולד וגר בברטעה, היה מוכתר הכפר וגם ראש המועצה של הכפר, שחציו נמצא בישראל וחציו ברשות, על כלל המורכבות וההשפעות. סיפורו הוא סיפור של דור שלם של פלסטינים וישראלים שנולדו כאן, עברו את הממשל הצבאי, חיים את הקונפליקט, אך מבקשים לבנות שותפות ולגלות נאמנות למדינת ישראל.
שם, במעגל המנחמים בברקאי, העניק לי ריאד את ספרו "שתי גדות לוואדי", ובו הוא מגולל את סיפור חייו וחזונו: "אני מאמין שהארץ הזאת היא מולדתנו המשותפת ושעלינו למצוא דרך להיות בה יחד, בשותפות אמיתית ובשוויון מלא". זה היה גם חזונה של תמנע שוויקה ז"ל. יהי זכרה ברוך.
5 השנה יוביל הרמטכ"ל גדי איזנקוט את "מצעד החיים" באושוויץ־בירקנאו. הוא יוביל משלחת ניצולים ומשלחת מפקדים של צה"ל, ואני מעריך שגם רמטכ"ל פולין יצטרף אליו כמחווה של רצון טוב. הוא יחזיק בידו ספר תורה קטן עטוף בלבד שיעביר אליו הרב דוד לאו, ויתבקש להיכנס עמו לתוך מחנה ההשמדה. זהו ספר תורה מיוחד ששרד את מחנה המוות ואת בית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי, והוא חי בדיוק כמו עם ישראל.
לפני מספר שנים אחזתי בספר הזה ופסעתי במדי צה"ל אל תוך מחנה המוות. חשתי אז יהודי גאה מאוד וישראלי גאה עוד יותר. לימודי השואה ומורשת הגבורה חשובים מאין כמותם, ואני שמח שצה"ל הוא בין המובילים אותם, כי הרי נשבענו לא לשכוח ולא לסלוח.
שבת שלום.