משאל העם שהתקיים השבוע בטורקיה העניק תנופה משמעותית להמשך התדרדרותו של המשטר הדמוקרטי במדינה. אלא שטורקיה אינה בודדה במערכה. הדמוקרטיה המערבית, הן הפרלמנטרית והן הנשיאותית, מצויה במשבר.
מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט הראה כי ב-2016 ירדה ארה"ב לראשונה מתחת לציון 8, המהווה מינימום הכרחי לקטגוריה שבה נמצאות מדינות בעלות משטר דמוקרטי מלא. 69 מדינות נוספות נמצאות בקטגוריה זו, בהן אוסטריה, בולגריה, בלגיה, הונגריה, יוון, פולין ורוסיה.
מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט הראה כי ב-2016 ירדה ארה"ב לראשונה מתחת לציון 8, המהווה מינימום הכרחי לקטגוריה שבה נמצאות מדינות בעלות משטר דמוקרטי מלא. 69 מדינות נוספות נמצאות בקטגוריה זו, בהן אוסטריה, בולגריה, בלגיה, הונגריה, יוון, פולין ורוסיה.
שחיקת אמון הציבור בנבחריו ובמוסדות השלטון היא אחת הסיבות המהותיות להיחלשותה של הדמוקרטיה בארה"ב ובאירופה, והשימוש האינטנסיבי במשאלי עם במדינות אירופאיות הוא אחת העדויות הבולטות לבעיית האמון. בארבע השנים האחרונות ביוון, באיטליה, באוסטריה, באירלנד, בסקוטלנד ובאנגליה ביקשו ראשי המדינה שחשים את הניכור כלפיהם, לפנות ישירות אל העם בשאלות מהותיות על מנת לשאוב לגיטימציה.
בנאום הניצחון שנשא ארדואן השבוע הוא חזר והדגיש כי המשאל הוא התגלמות רצונו של העם, ולפיכך אקט דמוקרטי מובהק. בכך ביטא הנשיא הטורקי את האופן שבו הפך משאל העם לכלי מניפולטיבי נפוץ, המאפשר למנהיגים לזכות באהדה ציבורית ולחמוק מאחריות ומהתמודדות עם בעיות סבוכות הדורשות בקיאות, כגון סוגיית גיוס החובה לצבא (אוסטריה), יציאה מהאיחוד האירופי (אנגליה) או שינויים חוקתיים (איטליה).
השימוש התכוף במשאלי עם מסתיר את הצטמצמותה של הדמוקרטיה לאקט של תשובה רגעית לשאלה שהניסוח שלה יכול להיות ערמומי. וסוגיות מהותיות כמו זכויות אזרח, חופש ביטוי, הפרדת רשויות ועצמאותו של בית המשפט נדחקות לשוליים.
השימוש התכוף במשאלי עם מסתיר את הצטמצמותה של הדמוקרטיה לאקט של תשובה רגעית לשאלה שהניסוח שלה יכול להיות ערמומי. וסוגיות מהותיות כמו זכויות אזרח, חופש ביטוי, הפרדת רשויות ועצמאותו של בית המשפט נדחקות לשוליים.
במקביל לבעיית האמון, חולשתה של הדמוקרטיה המערבית ניכרת בעלייתם של מנהיגים פופוליסטיים אנטי ממסדיים. פעמים רבות הם נטולי תשתית אידיאולוגית (דונלד טראמפ ובפה גרילו מאיטליה) או בעלי השקפת עולם קיצונית משמאל (ז'אן לוק מלנשון בצרפת) ובעיקר מימין (חירט וילדס בהולנד, נורבר הופר באוסטריה, ויקטור אובן בהונגריה ומרין לה פן בצרפת).
המנהיגים הפופוליסטיים מביעים לא אחת זלזול בערכים הדמוקרטיים ובזכויות המיעוטים, מפגינים שנאה לעיתונות ולאליטה האקדמית, ומתייחסים למנגנוני האיזונים והבלמים כמכשול שיש להיפטר ממנו. בנוסף, הם בדרך כלל מובילים שיח חברתי פלגני, מתסיס ומתלהם, שבועט בכל מה שמריח מפוליטיקלי קורקט ומגביר את השסעים החברתיים.
היכולת שלהם לפרוח טמונה במשבר שאליו נקלע המעמד הבינוני- נמוך והנמוך במדינות המערב. הגלובליזציה היטיבה עם מעטים, בעיקר עם שוכני הערים הגדולות. השכבות הנמוכות הגרות באזורי הפריפריה או בכפרים פיתחו בעקבותיה סלידה למוקדי הכסף, בין אם באיסטנבול, לונדון או ניו יורק. גם המשבר הכלכלי העולמי של 2008 עדיין נותן אותותיו בחלק מהמדינות.
***
מעבר ליוקר המחייה ולאבטלה, הגלובליזציה הביאה למשבר זהות והחזירה לזירה את חשיבותו של הרגש הלאומי. המאמץ הליברלי שלאחר מלחמת העולם השנייה, על היבטיו הרב תרבותיים והכלתן של תופעות ההגירה, עורר חשש בקרב אזרחים רבים מפני היטמעות. פיגועי הטרור בחסות דאעש הוסיפו חומר בעירה לתהליכי ההתבדלות הלאומית ולצבירת כוח רב בידי שליטים יחידים, תחת אצטלה ביטחונית.
אווירה זו שלחה הביתה מנהיגי שמאל כפרנסואה הולנד, שזכה בצרפת לשיעורי האמון הנמוכים ביותר מזה 70 שנה, וגם מנהיגי מרכז מתונים בפועל ובפוטנציה כדוגמת דיוויד קמרון, מתאו רנצי והילרי קלינטון.
מגמת התדרדרות הדמוקרטיה במערב זוכה לתמיכת המדינות השונות, בין אם בשתיקה ובין אם באופן פעיל. מצב החירום שעליו הכריז ארדואן לא זכה לגינוי של המדינות הדמוקרטיות. גם לא גל המעצרים הנרחב והאלים של עיתונאים ודיכוי התקשורת החופשית. הגדיל לעשות טראמפ שהתקשר לארדואן לברכו על הישגו האנטי דמוקרטי.
אל מול חוסר האמון של האזרחים מתקשות מדינות רבות למצוא אלטרנטיבה למנהיגים הפופוליסטיים. השיח הסוציאל-דמוקרטי נתפס מיושן ולא מצליח לקנות אחיזה (והרפיון של ג'רמי קורבין הבריטי מדגים זאת היטב). יחד עם זאת קיימות כמה נקודות אור. דמויות כמו ג'סטין טרודו, אנגלה מרקל, תרזה מיי והמועמד הצרפתי לנשיאות עמנואל מקרון, הן דוגמאות למנהיגים מתונים בעלי תודעה דמוקרטית חזקה ואישיות מרשימה, שמצליחים לגרוף תמיכה משמעותית. אלו מנהיגים שמצליחים ליצור מודל חלופי שחסר כיום: כזה שמצליח לאחוז יחד את סנטימנט הזהות הלאומית ואת המחויבות לערכים הומניסטיים.
התהליכים שעוברים על הדמוקרטיה הישראלית אינם שונים מהותית. הציון של ישראל במדד האקונומיסט נמצא בקביעות מתחת לרף 8 הנקודות. יש להניח שהחקיקה האנטי דמוקרטית שהובילה מפלגת הבית היהודי במושב החורף האחרון אף תחמיר את המצב. השמאל הישראלי, כמו זה המערבי, איבד במידה רבה מהרלבנטיות שלו ועובר ניסיונות החייאה. ימים יגידו אם יחזור לחיים, ואם המרכז-ימין, המיוצג על ידי יאיר לפיד שמוביל כרגע בסקרים, יצליח ליצור את אותו מודל חלופי אירופאי.