האמת היא שהתכנון המקורי שלי היה לכתוב מניפסט שלם על בר רפאלי או ליתר דיוק, על כל מי שהרגיזו אותי ברשת כשצלבו אותה על ראיון שנתנה לאחד ממגזיני הנשים, שבו היא סיפרה שהיא לא אמא קונבנציונלית, זאת אומרת לא כזו שנכנעת לטרור “קדושת האמהוּת" הפולני והכה הנפוץ במזרח התיכון. אבל אז הגיע חג ועוד חג, וידעתי שעד שיתפרסם הטור סביר להניח שיקרו דברים הרבה יותר משמעותיים בעולם מאשר סוגיית ה"הנקה או לא", והכל יישכח. אלא שפתאום נזכרתי שבעוד כמה ימים חל יום השואה, וכשתרני העצב צונחים על אזרחי מדינת הפייסבוק, זו תמיד הזדמנות נפלאה להזכיר לכל יפי הנפש שמחליפים את תמונת הפרופיל לנר זיכרון - אך בימי חול שוחטים את הזולת, ובמקרה זה את אויבת הציונות מספר אחת: בר רפאלי - שהם צבועים.
בניגוד לנשמות הטהורות שטורחות לקטול את הדוגמנית באופן תדיר בכל קבוצת נשים שהיא, לכנות אותה "אסון לפמיניזם", “אמא רעה" ועוד עשרות כינויים לא מחמיאים, הרגשתי שמישהי צריכה לקחת את הצד של בר. לא כי היא זקוקה לאיזושהי הגנה מצדי, אלא בעיקר כי הפעם ממש הבאתן לי את הסעיף.
למי שלא בקיא ב"שערורייה", בראיון המדובר התברר שיש לדוגמנית מטפלת, שהיא לא ויתרה על חייה בגלל האמהות, היא לא מיניקה ואין לה בעיה להשאיר את התינוקת אצל השכנים ולטוס לחו"ל. כמו כן עלתה סוגיית המשקל, וכמה מפתיע מצד המראיינת לשוחח איתה בדיוק על זה. בר טענה שהצליחה לרדת במשקל אחרי הלידה כי היא לא “חזירה", והרשת הזדעקה (מה רציתן שהיא תאמר, שגם לה קשה? יש עוד צרות בחיים חוץ מקלוריות). אכן געוואלד. זוועת עולם. מעולם לא נשמעה המילה "חזירות" בהקשר של אוכל, ומעולם לא אמרה אישה אל חברתה “נשמה, התחזרתי". לצערי הרב, אם אנחנו חזירות, אנחנו משמינות, לא ששומן זה דבר רע (ממש לא), בדיוק כמו שרזון הוא לא בהכרח דבר טוב. זו המציאות, ולא תעזור שום משטרת מילים כדי לייפות אותה.
אני מודה שהרגישות לכל פיפס לא מיינסטרימי שיוצא למישהי מהפה מצליחה להרגיז אותי כהוגן, גם אם מלכתחילה מדובר בפרובוקציה של עיתון. התגובות של קהילות ה"סופר גירלז" למיניהן הוציאו לגמרי את המרצע מהשק. תרגיעו, בנות (וגם בנים, גם אתם הבאתם לי את הסעיף עם ה"פמיניזם" המתייפייף שלכם), תלמדו לפרגן, תפסיקו להתחסד, וקודם כל תירגעו, שתו כוס מים ולכו לחבק את הילד “שלא עזבתם מעולם" בחדר.
אתם מבינים? העניין האמיתי כאן הוא לא רפאלי עצמה אלא הנטייה הישראלית לא לפרגן להצלחה מחד, ומאידך להתנגד לטרור אסלאמי אך להחליפו בטרור יהודי גרוע לא פחות. זה מתחיל בטרור הילודה (נסו להיות אישה בת 40 שמצהירה שלא ממש מתחשק לה להביא לעולם ילדים): אסור לומר בקול רם, גם לא בצחוק, את צמד המילים “קשירת חצוצרות", כי מיד מישהו ייעלב ויתקוף (וכבר הותקפתי). אחר כך מגיע טרור האמהות - טסת לחו"ל כשיש לך תינוקת בת חודשיים? זעק סטטוס של גבר מתחסד בעמוד הפייסבוק שלי, שטרח לצלם את הילדה הקטנה שלו ולהלל את עצמו ואת רעייתו “המסורה" שהם הורים טובים, ורפאלי היא “אמא ממש רעה".
נו, נו, נו (יש לי חדשות בשבילך, אתה לא פמיניסט, אתה אידיוט). יש לך אופר? “את עשירה קפיטליסטית מהזן הגרוע ביותר". לא מיניקה? “השתגעת? את יודעת איזה נזק בלתי הפיך את עושה לילדה שלך?". באמת גועל נפש, טליה. וגם הרפאלי הזאת.
אני לא באמת מכירה את בר. הראיון הראשון שעשיתי בחיים לעיתון נוער כלשהו היה כשהייתה בת 15, בביתה בהוד השרון ובנוכחות ציפי אמה. מאז לא נפגשנו, לא שוחחנו, וגם אם אפשר לומר עליה “המון דברים נוראיים", כמו שחברי טורחים לנמק ולהסביר בשיחותינו עד כמה “בר רפאלי אינה תמימה", אני חושבת שאנחנו מפספסים עיקרון אחד חשוב. רפאלי היא רק סימפטום לתופעה איומה בהרבה. איך אתן לא מבינות שלכתוב שבר היא אסון לפמיניזם זה כל כך לא פמיניסטי. מי שכותב שהיא אמא רעה - מי באמת נתן לך את הזכות? האם אתה עוזרו האישי של יצחק קדמן? מי שכותבת כנגד הרזון אחרי הלידה - מבינה את התסכול שלך. אבל רזון הוא לא מדד לאושר. רזות הן לא אויבות העם, גם אם השאיפה לרזון היא לצערנו הרב הטרור החדש של החברה המערבית.
בשורה התחתונה, רגע לפני שאתם משתפים בשירים של אחווה, חברות, אהבה וציונות ומחליפים תמונות פרופיל, תסתכלו על עצמכם במראה. לכבות את המתג של הרעל שלושה ערבים בשנה זה ממש לא מספיק.