בליל הסדר שלי אין הרבה משפחה סביב השולחן. היינו אמורים להיות עשרות אנשים. רוב רובם של בני משפחתי נרצחו. אני יודעת את שמותיהם, אבל את פניהם לא הכרתי. לאבי היו שישה אחים ואחיות. הוריו, אחיו, שכנים וקרובים אחרים נרצחו בתאי הגזים. חוץ מאבי שרדו במשפחתו שתי אחיות שלו. האחת סבלה מדיכאון פוסט שואתי ולא הביאה ילדים לעולם והשמועה במשפחה היא שהיא התאבדה (אצל פולנים לא אומרים דברים כאלה, אז אני לא יודעת), והשנייה שהייתה במחנה הריכוז מיידנק למשך זמן רב, חוותה חיים קשים מאוד ולא מאושרים ולעולם לא באמת נפרדה מהסיוט. לאמי היו שני אחים. האחד שהיה מורה בגימנסיה ונגן פסנתר מחונן, נלקח באקציה בשלב די מוקדם של המלחמה על ידי הנאצים ונורה. השני ככל הנראה נפל כחייל בצבא רוסי בחזית מול הגרמנים.
אבא שלי היה שורד אקטיבי. הוא ברח מהגטו ליער ונלחם עם נשק כפרטיזן. הוא גרם כמה שיותר נזק למכונה המשומנת והיעילה של המפלצת הזו. אבי סחב בנפשו זיכרונות קשים. בלילות היו לו סיוטים ובימים - רגשי אשמה בעיקר על כך שהשאיר מאחור את משפחתו כדי לברוח ליער ולהילחם והם נרצחו.
לאחר המלחמה הוא בנה חיים נורמליים. קריירה עם פרנסה טובה, אישה ושני ילדים בריאים. אלא שהילדה הבכורה שלו הרגישה אותו ואת מה שהוא חווה למרות שלא סיפר בפירוט לילדיו דבר. אולי חשב שעליינו הוא חס, כי לעולם הוא כתב ועוד איך. מאמרים וספרים. אנחנו שמענו מעט ובעיקר את החלקים הקלים יותר לעיכול.
היציבות, הבית החם והאבא החזק שבנה קריירה גדולה כפרופסור באוניברסיטה – לא הועילו. הילדה הקטנה ספגה את הטראומה. אולי דרך הגנים, אולי דרך התת מודע – זה חלחל בנפשה. מגיל צעיר הייתי חרדתית. שנים היו לי סיוטים בלילות שאני עצמי בשואה, שיש מצור על ירושלים ועומדים להשמיד את כולנו, שאני בורחת, נמלטת, שאני בסכנה. גם את רגשי האשמה של אבי - אימצתי. הרגשתי אשמה בכל. כשהמורה אמרה בכתה שמישהו התנהג לא בסדר – אני הייתי זו שמסמיקה. איבוד של חפצים היה מכניס אותי לחרדה ולרגשי אשמה, ציון נמוך היה מעורר אצלי תחושה של כישלון צורב, במיוחד ותחושה שאני לא בסדר. הכל היה תמיד בעוצמות אדירות ולא סבירות.
לרגע לא ויתרתי, תלמידה מצטיינת, חיילת בחיל הים, תואר בהצטיינות, מקצוע, קריירה ואימהות מלאה ואוהבת לשלושה בנים. כל המסלול הזה, שנראה רגיל ונורמלי שבו קיבלתי למעשה משוב חיובי על כל צעד ושעל - לא הרגיע אותי. החרדה ורגשי האשמה ליוו אותי שנים רבות, לא הרגשתי שלמה.
עברתי טיפולים שונים: מדיקור סיני, דרך טיפול באומנויות, ועד פסיכותרפיה, והדרך הייתה ארוכה וקשה. למרות הקושי, מצאתי את הטוב בהתמודדות הזו: ראיתי בה אתגר. התשובה שלי לנאצים, היא חיים נורמליים, חיי יצירה, בריאות הגוף והנפש ואהבה. התשובה שלי לרשע - היא אושר והמשכיות.
לזכר אבי ומורי, פרופסור אברהם צבי בר-און ז"ל אני מביאה כאן ציטוט מהספר שהוא מחקר מדוקדק שמשלב מכתבים, מפות שמות וצילומים, שאותו כתב עם חברו הפרטיזן ורעו לנשק פרופסור דוב לוין ז"ל "תולדותיה של מחתרת" בשנת 1962, והימים אז, ימי משפט אייכמן:
"והרי ההצהרה שהיה חותם עליה כל מי שנתקבל לארגון:
'מתוך הכרה שהמאבק בפשיזם, על כל צורותיו הוא חובה קדושה, הריני מביע את רצוני להצטרף כלוחם פעיל לשורות הפרטיזנים האדומים. הריני מבטיח להילחם ללא ליאות בפולשים הפאשיסטיים, להטריד את מנוחתם, לשבש את עורקי תחבורתם, להצית ולפוצץ גשרים, להרוס מסילות ברזל, לארגן מעשי חבלה בכל הזדמנות ובכל התנאים ולסייע בביצועם.
הריני מבטיח להילחם בלי לחוס על בריאותי, ואם יהיה צורך – גם למסור את נפשי, עד שחרורה הסופי של מולדתי מעול הכובש.
מבטיח אני להיות לוחם נאמן וממושמע. לקיים את פקודות מפקדיי בדייקנות, באומץ לב וללא היסוסים. לשמור שמירה קפדנית על הסודות שייוודעו לי ועל כל מה שיימסר לי במהלך העבודה, ולדאוג שלא לעבור על כללי החשאיות. יודע אני, כי עם הפרת המשמעת ועל גילוי סודות, נחשבים פרטיזנים כבוגדים ודינם דין- מוות".