אבו עלי: מחמוד עבאס לומד שיש אפשרות למדינה אחת או שתיים, אבל לא לשלוש

אולי זה רק הגיל והרצון להניח מורשת, אולי הרצון להגיע לוושינגטון מחוזק תדמיתית וציבורית. כך או אחרת, אבו מאזן עושה שרירים מול חמאס ודורש להחזיר לידיו את השליטה על הרצועה. מוקדם לומר אם דרישתו תתקבל ואם תקבל גיבוי ממצרים, מירדן וממדינות נוספות, אבל המהלך כשלעצמו מלמד על רצון לשנות גישה.

לאחר צוק איתן סירב אבו מאזן להצעתה של מצרים לחזור לרצועה ואפילו לקבל אחריות למעברים מחשש מעימות עם חמאס (ואולי הכיר אבו מאזן גם את גודל האתגר ואת כאב הראש הטמון באחריות לרצועה). כעת אבו מאזן כאמור מפגין שרירים, לא מעביר משכורות, ומפעיל מנגנוני לחץ על חמאס. רק ימים יגידו עד כמה ירחיק עם הלחץ הזה ואם אכן זו החלטה אסטרטגית או תפאורה לפגישה בבית הלבן.

בינתיים ישראל צריכה לפקוח שבע עיניים ולעקוב בערנות, היות שבאזור שלנו אם שני צירים רבים, השלישי (ישראל) עלול לשלם את המחיר. בדיוק כשם שלפני שלוש שנים הוביל "משבר המשכורות" בין היתר לצוק איתן.

2. במדינה יצרנית החדשות הענקית שלנו לא התעכבו כאן מספיק על פרסומו של אמנון אברמוביץ' השבוע בערוץ 2 בדבר מכתבם של ראשי מערכת הביטחון לבנימין נתניהו. אני מעריך כי הדבר נובע גם מעומס חדשות וגם מכך שמדובר ברשות הסייבר ובמחלוקת שהעיתונות והציבור לא ממש בקיאים בה, בניגוד למשל לנושא האיראני.

אני שמתי לב דווקא לא לנושא, אלא לעובדה שבאופן חריג ביותר, כל ראשי מערכת הביטחון חתמו על העצומה. כשמדובר בראשי ביטחון ובראש ממשלה עצומות הן דבר לא מקובל, בלשון המעטה. בצה"ל, למשל, יש איסור בפקודות על כך. על העצומה חתמו גם סגן הרמטכ"ל היוצא האלוף יאיר גולן, מנכ"ל משרד הביטחון, ראש השב"כ וראש המוסד. שני האחרונים הם לא רק מינויים של נתניהו - ראש הממשלה הוא גם מפקדם הישיר. הם נפגשים איתו דרך קבע, מנהלים דיאלוג, אולם בכל זאת בחרו לחתום על העצומה. כך גם האלוף גולן ומנכ"ל משרד הביטחון אודי אדם.

העצומה הזאת נועדה ככל הנראה להפעיל לחץ ועוצמה במרוכז ובכתב כלפי ראש הממשלה במשהו שהם מבינים בו, והציבור לא כל כך. די אם נוסיף את העובדה שרק לפני חודשים מספר הודיע הרמטכ"ל גדי איזנקוט רשמית כי החליט להקים אגף סייבר חדש במטכ"ל בראשות אלוף, ואחרי חודשיים פרסם כי חזר בו לפי שעה. אני מניח כי ראש הממשלה, שר הביטחון ויתר חברי הקבינט מבינים היטב את המהלך החריג של ראשי מערכת הביטחון וקהילות המודיעין, ויש להניח כי נתניהו רותח - גם על המכתב וגם על הפרסום. וכי מה יוכל לעשות? לפטר את כולם?

3. אינני נמנה עם חובבי שוברים שתיקה, ולאחר עופרת יצוקה אף ניהלתי נגדם מאבק חריף, משפרסמו בעולם דוח מעוות ולא מבוסס נגד חיילי צה"ל. עם זאת, אני סבור שהתנהלותו של ראש הממשלה בביטול הפגישה עם שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל הייתה שגויה ופגעה באינטרסים הלאומיים של ישראל. הדבר תקף במיוחד על רקע העובדה שנתניהו הוא לא רק ראש ממשלה אלא גם שר החוץ, ולא ניתן היה להוריד את דרג הפגישה.

מדובר בשגיאה משני טעמים: הראשון - בהתנהלותו פיאר, רומם ופרסם נתניהו את שוברים שתיקה הן בארץ הן בעולם, גם בהיבט התמיכה וגם בהיבט התודעה והתרומות, בעיקר מאירופה, והעניק לארגון חבילת פרסום ומיתוג בשווי של כ־2 מיליון דולר.

הטעם השני - נתניהו היה יכול להזמין את גבריאל לפגישה בת שני חלקים: חצייה הראשון "סדרת חינוך" על חיילי צה"ל, על רמתם המוסרית והערכית נוכח המתאבדים, הנשים עם הסכינים והילדים עם בקבוקי התבערה; חצייה האחר - מדיני. זה היה יכול להיות מושלם בחיבור עם יום השואה. ביזוי שר החוץ הגרמני לא הוסיף לנו דבר, לא לאגו הלאומי, לא לאינטרסים הביטחוניים והלאומיים ולא ליחסי החוץ. לכל היותר, אם יבקשו הגרמנים בקרוב לתחקר את עו"ד דוד שמרון או לשאול את נתניהו או מי מאנשיו כמה שאלות בעניין הצוללות - נוכל לטעון שהם מתנקמים על תקרית שר החוץ.

לנתניהו כראש הממשלה יש יכולת לפעול ולנמק דרישה להוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק, ואם איננו יכול - עליו להסתמך על כך שאנחנו חזקים מספיק כחברה וכמדינה לשרוד למרות הדוחות שלהם ולהתמודד עמם בעולם. זהו חלק מהמחיר שאנו משלמים על רצוננו להיות אחרים, דמוקרטיים, שקופים וכיו"ב. במאזן הכללי זה שווה.

4. השבוע התייצבה בכנסת ח"כ מירב בן־ארי בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקפת בבני משפחתה, והדליקה משואה לזכר סבה, זכי סעדון ז"ל, ניצול מחנה ג'אדו שבלוב, מחנה הריכוז שקלט את יהדות בנגאזי.

שנים ארוכות נדחקה שואת יהודי יוון ושואת יהודי צפון אפריקה מן התודעה. לא למדו עליה בבתי הספר - הייתה "שואת יהדות אירופה" בלבד. על שואת יהודי יוון למשל למדתי רק בשנת היובל למדינה, כשקהילת סלוניקי הזמינה את מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז משה לאון (ממוצא יווני) לשאת דברים בטקס בסלוניקי. הוכיתי בהלם והעמקתי.

שנתיים אחר כך, בגלי צה"ל, נועצתי ברינו צרור (ממוצא לובי אף הוא) והנחיתי אותו להכין תוכנית ליום השואה על יהדות לוב. זו הייתה הפעם הראשונה ששודרה בה תוכנית כזו. שנים נוספות אחר כך שינינו את נוסח ה"יזכור" שמקריא החזן הצבאי הראשי במסעות הקצינים "עדים במדים", והוא מוקדש ל"יהדות אירופה וצפון אפריקה".

שנים רבות מדי נדרשו לנו כדי להכליל את הקהילות הנשכחות והמפוארות הללו, שהובלו אף הן ברכבות, רוכזו ובחלקן הגדול הושמדו. שמחתי מאוד שדווקא חברת הכנסת הצעירה בן־ארי זכתה לסגור את המעגל. גם רס"ן בצה"ל, גם קצינת חינוך של גולני, גם פעילה לשעבר בקרן רש"י, וגם אם חד־הורית וחברת כנסת פעילה.

5. ביום הזיכרון הזה, כשהצפירה תפלח את השמיים ותבקיע את הלבבות, ינדדו המחשבות והזיכרון אל אין ספור מקרים וסיטואציות מהמסע הארוך שלי בארץ זרועת השכול, הכאב והייסורים. אזכר בתא"ל ארז גרשטיין, שלולא נפל בתפקידו בזמן שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון - היה ודאי מסיים כרמטכ"ל. אזכר בסא"ל דולב קידר, חברי שנפל בצוק איתן, אדם ומפקד יקר ואפילו נכס לאומי פוטנציאלי.

אזכר באל"ם אברהם חידו ז"ל, שנפל בלבנון, ובחללי אסון המסוקים - 73 מפקדים וחיילים שתמונותיהם היפות הביטו אלי בכל בית שבו ביקרתי עם שר הביטחון לאחר האסון. ואזכר במבטיהם של שארית כוח החילוץ במבצע השייטת באנצריה לאחר שאיבדו את מפקדם סא"ל יוסי קורקין ואת מרבית חבריהם. את מבע פניהם בחמ"ל השייטת באור ראשון לאחר הלילה הנורא לא אשכח לעולם.

אזכור את המסע הנורא, בין תקווה לייאוש, של בתיה ארד ושל משפחות הנעדרים שהפכו לבסוף לחללים, פינק ואלשייך, ושל משפחת כץ, באומל ופלדמן מסולטן יעקוב. ושל רינה חבר. וגם את תא"ל שמוליק אלדר, מפקד פלמ"חים שנהרג, ואת אסון צאלים ב' שאילץ את צה"ל להחליף דיסקט ביחס לשכול ולמשפחות. ואזכור את שולה מלט ז"ל שלא הסכימה למות כל עוד לא הסתיימה חקירת נסיבות מותו הטרגי של בנה אמיר מלט ז"ל במשחק רולטה, ועוד ועוד. הרשימה ארוכה מדי והארץ זרועה שכול, כאב וזיכרון.

ויום אחר כך יבואו יום העצמאות והטקס שלעולם ימשיך לרגש אותי - הדלקת המשואות. והעיתונים והנאומים והגאווה הישראלית וההישגים הגדולים, וצה"ל והלוויין והחקלאות המתקדמת, ואז אומר אני בלבי ונאמר ביחד לעצמנו ולעולם רק שתי מילים - סליחה שניצחנו!

חג שמח ושבת שלום!