יש בינינו כאלה שלא מבינים כי ריבונותינו היא תנאי הכרחי לקיומנו

רגע לפני שהדמעות חונקות את הגרון, רגע אחרי שנרגענו מגל הבכי הקודם (שהופך לבלתי נסבל כשהופכים להורים), אנחנו עוצרים שנייה לקחת אוויר וחושבים: בשביל מה כל זה? אנחנו מסתכלים מסביב ורואים עמים אחרים יושבים בטח על אדמתם. אין מגמה עולמית לחלל את המצבות של יקיריהם, ואין סמל שאוצר בתוכו שנאה מזוקקת המרוסס על המקומות שבהם הם עובדים את אלוהיהם. רק לנו יש. רק נגדנו המציאו את צלב הקרס. 
 

הבן הקטן שלי שואל למה שונאים אותנו, ואני מסבירה לו שזה מורכב ובתוכי לא ממש יודעת. הוא מקבל נר זיכרון ועליו שם של עקרת בית בת 42 מסלוניקי ואומר "היי אמא, גם את בת 42". כשהוא שואל איך היא מתה, אני מסבירה לו שזה משום שהיא הייתה בגולה. עכשיו יש לנו צבא ומדינה, וזה לא יקרה יותר בחיים, מתוק שלי, עכשיו תישן. אם יהיו לך חלומות רעים, אתה יכול לבוא להתכרבל איתנו, אל תדאג. 
 

האויבים שלנו מתקיפים אותנו כשהם מריחים חולשה. יש בינינו אלו שעדיין, למרות כל המלחמות והנופלים, לא מבינים שהריבונות שלנו היא תנאי הכרחי לקיומנו. העצמה הצבאית שלנו, ובעיקר העצמה האזרחית לא רק תבטיח את הניצחון ההכרחי הבא, אלא תמנע את המלחמה הבאה. והריבונות הזאת נמדדת בבתי המשפט המוטים שלנו, בהחלטות על גירוש יהודים מבתיהם, בארגוני שמאל המזדהים עם רוצחים ומחלישים את צה"ל, בארגוני BDS בעולם ובארץ, בחינוך, בתרבות. בכל. 

מים סוערים 

לפני שבועיים טען רן אדליסט מעל במה מכובדת זו, כי 200 כפרים פלסטיניים אינם מחוברים למים זורמים ובמקום להתעקש אנחנו יכולים פשוט לוותר ולתת להם את אקוויפר ההר. נשמע סביר, לא? בייחוד מאז שהפכנו למעצמת מים בקנה מידה עולמי, כשמרבית מי הביוב שלנו מופנים לשימוש חקלאי, ואנו מתפילים מי ים בטכנולוגיה ישראלית עילית. 
 

אני לא יודעת מאיפה שאב אדליסט את הנתונים במאמרו. אבל אני יודעת שביוני 1967 רק 10% מהפלסטינים ביו"ש היו מחוברים למים זורמים. כנראה שהמצב היה נשאר כך אם הם היו נשארים תחת שלטון ירדני. איך אני יודעת? כי אני מודעת למצב המים במדינות שכנות ורואה שהמצב בהן ובעזה, קרוב לפיצוץ בגלל מצוקה זו. אין מים זורמים ברוב השבוע בכל המדינות שמסביבנו.
 

כיום, לאחר גידול של מאות אחוזים באוכלוסייה, יש ל־96% מהפלסטינים מים זורמים באיכות גבוהה. מים שהם מקבלים מאיתנו. נושא המים מעוגן בהסכמי אוסלו, אך בינתיים השלימה ישראל את כל מחויבויותיה, לרבות מה שהוגדר בהסכם כ"צרכים עתידיים".פרופ' חיים גבירצמן, הידרולוג מהאוניברסיטה העברית, אמר בהרצאה שנתן ב־2009 כי "הפלסטינים מפרים באופן בוטה את ההסכם בקדיחת קידוחים מאקוויפר ההר ללא אישור ועדת המים המשותפת. כתוצאה מכך, הצטמצמה השאיבה הישראלית בשפלת החוף ובעמקים הצפוניים. בנוסף, הפלסטינים מתחברים לקווי אספקת המים של חברת מקורות באופן פיראטי וגורמים למחסור במים".  
 

האם יש פלסטינים שלא מחוברים למים? כן, מעטים. אבל גם יש ישראלים כאלה. אני לא אוחזת בדעה שכל ארבעה פחונים על פיסטין צריכים חיבור למקורות, בייחוד אם אין בכוונתם לטפל בשפכים שלהם. הדרישה למים נקיים במנותק מההתחייבות לטיפול בביוב היא פשוט פשע. הזרמת שפכים גולמיים היא בעיה חמורה ביותר המסכנת את מי השתייה של כולנו. 
 

הרשות הפלסטינית מסרבת להזרמת השפכים שלה למתקני טיהור משותפים עם ההתנחלויות הסמוכות, משום שמבחינתה יהיה זה הכרה בכיבוש. לעומת זאת אין לה שום בעיה לגנוב את המים הזורמים מאותן התנחלויות. 80% מהשפכים הפלסטיניים אינם מטופלים והם מוזרמים לנחלים, שנשפכים בסופו של דבר לים התיכון. חלקם מחלחלים לאקוויפר ההר, שאותו רצה אדליסט להעניק לפלסטינים המזהמים, עטוף באריזת מתנה. 
 

ועוד דבר: הצרכן הפלסטיני אינו משלם על המים שלו. מחיר המים מקוזז גלובלית בין ישראל לרשות. הדבר מעודד בזבוז משווע. אין מבחינת הפלסטיני תמריץ לחסוך במים, לטפל בדליפות (בזבוז של 33% על פי הרש"פ), או לעבור להשקיה חסכונית. כל אזרח ישראלי יודע ש"חבל על כל טיפה", אבל אף פלסטיני לא יודע את זה. 
 

שיתופי פעולה בנושאים סביבתיים נדירים מאוד בשל מחסומים פוליטיים. ישראל מושיטה שוב ושוב ידה לשיתופי פעולה כאלה, משום שהיא יודעת כי הזיהום הסביבתי לא רואה את הקו הירוק ולא עוצר בו; עשן המפחמות הבלתי חוקיות בשומרון מסרטן את ריאות תושבי השרון; המזבלות הפיראטיות מזהמות את מי השתייה האיכותיים של האקוויפר; ותחנות דלק פיראטיות עושות מעשה דומה - הפלסטינים גודעים יד זו, והתנהגותם נראית לעתים כטרור סביבתי.
 

השוו את המצב למה שקורה בעזה, שרחוקה שנים מועטות ממשבר מים בלתי נתפס בשל זיהום אקוויפר החוף ושאיבת יתר הגורמת להמלחת מי השתייה. שיקום אקוויפר החוף הדרומי יארך עשרות שנים, אם בכלל. נכון, זיהום האקוויפר ושאיבת יתר הוא בעיה כלל עולמית באזורים יבשים. אבל בישראל המצב טוב בהרבה מאשר בקליפורניה, למשל, כי אנחנו חיים עם האצבע על הדופק כל הזמן. אל לנו להיות בזבזנים עם המתנות המועטות שניתנו לנו בארץ הזאת. 

פעם גרתי באופירה, היא שארם א־שייח'. לאבא שלי היה ג'יפ צבאי ומדים, והוא היה לוקח אותי לדוג לוקוסים בריף. הייתי חברה של הדגים: הטווסון היהיר והזהרון המפחיד, התוכינון עם האודם על השפתיים והשושנון הביישן. היינו הולכים לבדואים לשמוע סיפורים שלא הבנתי, ואכלנו אבטיח בים. היה חם, היה תמים, הייתה ילדות מופלאה. 

פעם גרתי באופירה והייתי קטנה מדי, אז המבוגרים עברו לדבר באנגלית כשרצו להגיד אחד לשני שהם כבר שומעים את פעמי הפרידה. שהמשפט "פעם גרתי באופירה" יהיה חלק ממני מעוד מעט ועד עולם. הייתי קטנה ואמרו לי "בואי, עוברים לירושלים, נהיה ליד סבא וסבתא". פעם גרתי באופירה ומאז לא חזרתי לסיני. זה עדיין קשה מדי. 
 

פעם גרתי באופירה. באותו זמן מנחם בגין, שהיה חבר של סבא שלי, מכר את הבית שלי ואת הארץ שלי תמורת משהו אמורפי. משהו הפכפך. השמש קפחה על ראס מוחמד, על מפרץ נעמה, על האשקוביות שבהן גרנו, על גן הילדים ועל המרכז המסחרי הקטן. השמש קפחה וניסתה לייבש את דמעות התסכול של כל אלה שלא האמינו שכל התום והיופי הזה ניתן תמורת מילים בלבד. 
 

השלווה של סיני נגזלה מאיתנו לעד. הרבה דם יהודי נשפך שם מאז השלום. וניסינו להאמין בו, ואמרנו "לא נורא" כשהוחזר השגריר הישראלי ממצרים, ואמרנו "לא נורא" כשרצחו בנו בראס בורקה וב"הילטון" טאבה. אמרנו "לא נורא", אף שהשנה סגרו את הגבול בפסח, כי יש כאלה שעדיין לא הבינו מה זה דאע"ש וכמה עריפת ראשים יכולה להרוס חופשה. 

פעם גרתי באופירה, באשקובית שהפכה לחלק ממלון "הילטון". תיירים מרגיעים את עורם הצרוב בבית הקטן שלי שאהבתי, כמו שעשיתי אני כשהייתי קטנה. תמו ימי התום. 35 שנה עברו, ואני עדיין צריכה את השמש של סיני שתייבש לי את הגעגוע.