מה הפך את אורי מלמיליאן לדמות מעוררת השראה ונערצת כל כך?

השבוע שמעתי את אלי אוחנה מסביר, בצניעות מפתיעה, עד כמה מלמיליאן הוא, בגדול, הכי גדול. מה שמוכיח שאוחנה לא נמנה עם לקויי ההבנה, וכמו שהיה כדורגלן טוב מאוד, הוא גם פרשן הגון וענייני. יש לי וידוי בהקשר זה: שנים הסתייגתי מאוחנה. את הכעס שהיה לי כלפי אותם אוהדים קצרי זיכרון ולקויי הבנה בכדורגל, שראו בו, ולא באורי, את כוכב העל של בית"ר, הפניתי כלפיו. מהשבוע, הוא יקבל ממני את הכבוד המגיע לו.

רבות דובר ונכתב על היותו של אורי סמל בית"רי וירושלמי. אבל לפני הכל ואחרי הכל, הוא היה גאון כדורגל ששינה את ה־DNA של הקבוצה הכי מרתקת בישראל מקבוצה של לחימה, התלהבות ואפס כדורגל, לקבוצה של מסירות מדויקות מרגל לרגל, הנעת כדור וגולים יפהפיים ובלתי נשכחים. 

מעולם לא כתבתי על ספורט, אבל חשוב לי לספר מה היה אורי בשבילי ובשביל רבים מחברי, שזכו לראות אותו בלייב. 

מלמיליאן היה אליל. נערץ כמו מסי ורונאלדו גם יחד, אמן שהצפייה בכל תנועה שלו במגרש הייתה חוויה מרתקת. אדם שלא רק הצליח לקחת קבוצה מהקרשים ולהעניק לה חמישה גביעים ואליפות, אלא גם הצליח להכניס התלהבות, סקס אפיל, עניין ותשוקה לכדורגל הישראלי כולו. התנופה והכישרון של מלמיליאן היו בגדר תופעה שחרגה מגבולות המגרשים וחלחלה אל הילדים ובני הנוער בשכונות, ששיחקו כדורגל וחלמו להיות מלמיליאן. בשנות ה־70 וה־80 לא יכולת לחלוף בשווקים בלי לשמוע את הסוחרים המעידים על איכות סחורתם, בקריאה האלמותית: "כל אבטיח מלמיליאן", שכמו גל אוהדים ענק, עברה משוק מחנה יהודה בירושלים לשוק הכרמל והתקווה בתל אביב ולכל רחבי הארץ. מלמיליאן היה מותג. מילה נרדפת לאיכות.

אז מה היה בו במלמיליאן, שהפך בחור שקט, צנוע, ביישן, חף משחצנות וכריזמה טלוויזיונית, לדמות מעוררת השראה, נערצת ומשפיעה כל כך? היה זה כישרון שרואים פעם בדור. שילוב מופלא של יכולת בעיטה, מסירה, כדרור, הבקעה, ומעל לכל, ראיית משחק גאונית. קשרים טובים ניחנים ביכולת לראות את המגרש, כאילו הם יושבים ביציע, ואילו מלמיליאן הצליח לראות במגרש את מה שאפילו ביציע לא ראו. כשתחברו פנומן של יכולות כדורגל עם חיוך נבוך ואישיות מופנמת, תקבלו את מה שעורר הזדהות מקיר לקיר והסעיר את ההמונים. את מלמיליאן פשוט אהבו. במגרש ומחוצה לו. 

***

מהנגיעה הראשונה של מלמיליאן בכדור, כנער בן 15 שעלה לקבוצת הבוגרים יחד עם חברו לעתודה, דני נוימן, כבר היה ברור שהמשיח הגיע לבית"ר. הקהל העצום שליווה את הקבוצה בנאמנות מלנכולית, מהליגה השנייה אל הליגה הלאומית (המקבילה של ליגת העל), שבה דשדשה בין מפלה לתבוסה, הבין מיד שהגאולה בפתח. בית"ר לא נזקקה יותר לשירותי ה"אוהד המשוגע" שירד למגרש לפני שריקת הסיום כדי לעצור בגופו שער בטוח ולמנוע את ירידת בית"ר חזרה לליגה הארצית. מלמיליאן לא בישר את האביב, הוא הגיש אותו על מגש כסף לרבבות האוהדים אחוזי האקסטזה והבטיח את מקומה של בית"ר בכותל המזרח של הכדורגל הישראלי.

הסנונית שבישרה את עידן מלמיליאן הופיעה בדמות שער שהובקע ב־180 מעלות מקו השער. היה זה בדרבי הראשון שבו גברה בית"ר על הפועל ירושלים. מלמיליאן בעט קרן מסובבת שנכנסה היישר אל השער, והפכה לשם דבר. כך נכנסה לחיי הכדורגל הישראלי בעיטת הבננה המפורסמת. זו לא הייתה הצלחה מקרית. כך אורי היה בועט. ואח"כ היה גם אותו גמר גביע בלתי נשכח, ב־1976. דקה לפני שמכבי תל אביב בכדורסל ניצחה את צסק"א מוסקבה ועשתה היסטוריה, קטפה בית"ר, לראשונה בתולדותיה, את גביע המדינה במשחק נגד מכבי ת"א. מול כ־55,000 צופים שגדשו את היציעים, רובם אוהדים בצבעי צהוב־שחור, החמיץ מלמיליאן, אולי לראשונה בחייו, כדור עונשין מ־11 מטר, כמבוא לדרמה שטלטלה את האצטדיון בהמשך. 

המשחק הזה, שלא צולם ולא שודר על ידי הערוץ הראשון והיחידי שהיה אז, יישאר חקוק לנצח בלב רבבות האוהדים שהיו במגרש וזכו לצפות בשער המרהיב והאמנותי של מלמיליאן בהארכה. מי שלא היה שם, או לא עקב דרך הרדיו, לא יבין. לבית"ר נפסקה בעיטת עונשין מ־35 מטרים, באגף השמאלי סמוך לקו המגרש. מקום שממנו נוהגים להגביה לנגיחה. אבל לא אורי. הוא סובב ברגל ימין טיל קשתי, חזק ומדויק, שעלה גבוה מהרגיל ונחת בעוצמה בין החיבורים. מה שהתחולל באצטדיון ולאחר המשחק בשיירות האינסופיות לירושלים, לא ניתן לתיאור. אף שחלפו מאז 41 שנים, אין איש שהיה שם ולא זוכר את האקסטזה ושיכרון החושים בעקבותיו.

החותם שהותיר מלמיליאן על בית"ר והיותו ירושלמי שורשי כל כך זיכו אותו בצדק בהדלקת המשואה. גם שנים רבות לאחר שאימן קבוצות אחרות וירד לתל אביב - עדיין מזוהה מלמיליאן עם בית"ר ועם ירושלים. אתה יכול להוציא את מלמיליאן מירושלים, אבל לא יכול להוציא את ירושלים ממלמיליאן.   

הדלקת משואה לכבוד איחוד ירושלים, היא הדלקת משואה לחיבור בין הנער משכונת ממילא לנער משכונת רחביה. המסירות הכפולות בין מלמיליאן ונוימן, שידרו הרבה יותר מכדורגל והשפיעו הרבה מעבר לגבולות ירושלים. הן סימלו את החיבור בין הציבור בשכונות לאינטליגנציה הרוויזיוניסטית. הן היו סמל לאינטגרציה חברתית ולשינוי באוריינטציה הפוליטית של בני עדות המזרח, שנחלצה סוף־סוף מתוך החומות, התפשטה לשכונות ועיירות הפיתוח ברחבי הארץ והושלמה שנה לאחר מכן במהפך של מנחם בגין. 

מלמיליאן היה והינו סמל לצניעות ורוח ספורטיבית, שאנו מתגעגעים אליה. למשהו שהיה באוויר של ישראל בשנות ה־70. לתחושת הראשוניות של מדינה בהתהוות. להיעדר הפוזה. לחיים שהם הריאליטי, בלי צורך לייצר ריאליטי בצורה מלאכותית. לישראליות השורשית. לתמימות הירושלמית. למאאתיים. לאפס שתיים. למקום הרגשי והלא פוליטי של ירושלים בלב האומה.