הרב אביחי רונצקי, הרב הראשי הצבאי לשעבר, חולה מאוד. השבוע הוא צפוי לעבור ניתוח קריטי להצלת חייו. כששוחחתי איתו על תחושותיו בימים אלה, אמר לי שהוא מרגיש בהירות מחשבה, תחושה שהוא רואה את הדברים בפרופורציות הנכונות. הוא דיבר על הדברים החשובים באמת, על התפקיד של הציונות הדתית - לחזור להיות המקף המחבר בין החרדים לחילונים.
פעמים רבות כשאנשים חווים סכנת חיים או צרה גדולה, הם מספרים שיש להם תובנות, שיש פרופורציות לדברים החשובים באמת, שהם רוצים להיות טובים יותר, ששום דבר לא מובן מאליו. נדמה לי שגם ברמה הלאומית, כשחלילה מתרגשת צרה או סכנה, אנחנו לפתע רואים את כל הטוב שיש לנו במדינה. אנחנו שמים לב לאנשים היפים שיש כאן, לרוח ההתנדבות, לעוצמת האהבה שלנו למקום הזה. כשיש סכנה, אנחנו מבינים עד כמה המדינה הזאת אינה דבר מובן מאליו.
גם הימים שבין יום השואה ליום העצמאות הם כאלה. ביום השואה השנה גיליתי שסבתא שלי בלה ז"ל כתבה יומן המתאר את ימיה במלחמה. היא הייתה בת 16 כשנלקחה מביתה החמים בבלכטוב לאושוויץ והועסקה בעבודות כפייה בבית חרושת לייצור כדורים לנאצים. היא לא סיפרה לי הרבה, אמרה רק שפעם אחת החל קצין להכותה בראשה עד שהתעלפה.
בדף היחיד שמצאנו מהיומן שנשאר היא כותבת כך: "כל הגוף שלי רועד, ושוב אותו פחד ועבודה קשה. אלוהים, אני יודעת שבן אדם צריך לסבול, אבל שסבל צריך להגיע לרמה כזאת?... רשמים ועידוד להמשך החיים: אני זוכרת כמו היום כאשר אמא ניגשה אלי ובירכה אותי: ילדה שלי, אני מאחלת לך ולי שיום ההולדת נחגוג בחופש. ויותר לא אמרה לי דבר. אני זוכרת את פניה טוב מאוד... כעת יש לפני את קלרה, שהיא האחראית ושהיא רוצחת".
סבא יחיאל אינדור ז"ל, שהיה מבוגר ממנה ב־15 שנה, קימץ גם הוא במילים. גם הוא לא סיפר הרבה על השנה הקשה והארוכה שלו באושוויץ, אבל הצער העמוק בעיניו והמספר שעל ידו ליוו אותנו כל הילדות.
סבא וסבתא המתוקים שלי. שני האודים המוצלים מאש שאיבדו את ההורים שלהם, את הדודים, האחים והחברים. שלא היה להם לאן לחזור. האם דמיינו בתוך התופת הזה שיבוא יום והנין שלהם יעמוד גאה בקורס קצינים? שיבוא יום ותהיה מדינה שבה יש צבא של חיילים יהודים? מדינה שבה כולם מדברים
עברית בלי להתבייש? שאפשר לקנות לחם כשר בכל מכולת? אין זה מובן מאליו.
מספרים שכשהנאצים פלשו לווינה, הם הכריחו את הרבנים לטאטא את רחובות העיר במברשות קטנות כדי להשפילם. הרבי מסדיגורא אמר אז: "איני מצטער שאני מטאטא את רחובות וינה, כי גם הם חלק מעולמו של האל. אבל אם אזכה לעלות לישראל, אטאטא את רחובותיה". ואכן הרבי שניצל היה משכים קום בכל בוקר ומטאטא את המדרכה של רחוב נחמני בתל אביב, שבו התגורר. כן, אפילו לטאטא את הרחובות שלנו זה לא מובן מאליו. האם נצליח לעמוד באתגר ולחוש את התחושה הזאת גם בסתם יום של חול?
רצונו של אדם כבודו
התחושה של זיכרון הנס שקרה לנו והרצון לשמור עליו מכל משמר החזירו אותי למאמר "זיכרון השואה אינו מתפקד", שכתב הסופר, המשורר והפובליציסט מרדכי הורוביץ ז"ל (וגם בעלה של נעמי שמר). אי אפשר להשיג את המאמר בחנויות הספרים, ולצערי גם אי אפשר למצוא אותו באינטרנט. הוא יצא לאור בשנת 1980 בהוצאה עצמית, והורוביץ חילק אותו לידידים ולשותפים לדעה חינם אין כסף.
בקרב מחנה הימין, שהורוביץ היה מראשוני הפובליציסטים שלו בעיתונות הישראלית ומהסופרים היחידים שהיה להם אומץ להשתייך אליו בגלוי, הפך המאמר בן 16 העמודים לקאלט ונודע בכינוי "החוברת הצהובה". תחזיותיו של הורוביץ מדויקות להפליא. "כבר במלחמת יום כיפור היה יכול להיות ברור למי שעיניו בראשו כי האסלאם עתיד להתנער ככוח אדיר ופנאטי, שלא יעשה עסקה, לא עם ארה"ב ולא עם ברה"מ, אלא יהיה לו חשוב יותר לקבל סיפוק על עלבונות היסטוריים", כתב. האם אפשר לתמצת טוב יותר את האידיאולוגיה של דאעש?".
או, "כאשר הדת שוקעת באחת מארצות הנצרות, לאחר אלפי שנות שלטון בכיפה, שנאת ישראל אינה נעלמת ביחד עמה, להפך, היא מתעצמת והופכת לדבר היחיד שהנצרות הותירה אחריה. מה שנעלם הוא הסייגים הנוצריים שהגבילו את השנאה". במשפט אחד מסביר הורוביץ את הקרקע הפורייה ל־BDS. משקע היסטורי ותרבותי בן אלפי שנים של שנאת יהודים לא נעלם כאשר הנוצרים הופכים לחילונים, מה שנעלם הוא רק הציווי הנוצרי לרחמים. לכן, על פי הורוביץ, התרחשה השואה דווקא בתקופה של הגמוניה חילונית ששלטה באירופה.
הורוביץ עורך גם השוואה מבריקה בין רצונו של היהודי האירופי להתבולל באירופה טרם השואה והסכמתו לקצץ עוד ועוד סנטימטרים של פאות וזקן, לבין רצונם של הישראלים להימנות עם עמי המערב ה"נאורים" והסכמתם לוותר על חלקי מולדת לשם כך. כאשר היהודי מוחל על כבודו, בין שבוויתור על סממנים חיצוניים בגלות ובין שבוויתור על אדמות מולדת שנפדו בדם, הוא מוכיח, על פי הפתגם "רצונו של אדם כבודו", שאין לו רצון עצמאי מלבד הרצון הבסיסי לשרוד. היהודי חסר הרצון וחסר הכבוד מעורר את אינסטינקט הציד של שונאיו ומעמיד עצמו בסכנה.
המסקנה שאליה מגיע הורוביץ היא שעוצמתה של מדינת ישראל אינה צריכה להיות נגזרת של האיומים המיידיים על קיומה הפיזי באזור, אלא בעלת עוצמה גדולה מספיק שתהווה משקל נגד לשנאת ישראל, המושרשת אלפי שנים בקרב עמי הנצרות והאסלאם.
בהקשר הזה בנימין נתניהו עשה צעד מנהיגותי ראוי לשבח כאשר לא הסכים לפגוש את שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל בשל פגישותיו המתכוננות עם שוברים שתיקה ובצלם. ארגונים ישראליים המכפישים את חיילי צה"ל וקוראים להם פושעי מלחמה הם כלי ניגוח אדיר בידי האנטישמיות העולמית. וכל מי שחושב שהיא נעלמה מוזמן לבלות יום אחד בבניין האו"ם.
כאשר הארגונים האלה זוכים לתמיכה מגרמניה, הן בכסף והן בעידוד דיפלומטי, מתרחשים שני דברים חמורים: הנטייה האנטישמית לצייר את היהודים כבני שטן צמאי דם מקבלת גושפנקה בעולם ובמקביל לה איזשהו בדל רבב במצפון הגרמני מתנקה. מפני שהנה, גם הקורבנות בהינתן להם כוח, הופכים לקלגסים כצורר הארור.
אנחנו לא רוצים רק לשרוד, ואי אפשר לסתום לנו את הפה בצוללות. אנחנו רוצים לחיות כיהודים בכבוד. הניסיון לרמוס את הכבוד הזה נתקל השבוע במענה נכון ונחוש מצד ראש הממשלה. כשנתניהו אמר עד כאן לשר הגרמני שרצה לפגוש ולחזק ארגונים אנטי־ישראליים החותרים תחת צדקת ישיבתנו בארץ, הוא ייצג נאמנה את סבא וסבתא שלי ואת זיכרון השואה. לו היה הורוביץ בחיים, הוא היה אומר שהשבוע זיכרון השואה כן תפקד.