חשבתי שהפסקת לעשן סיגריות ועברת לסיגרים.
"די, אל תתחיל איתי, קוף. אני רואה את כל המאוסים האלו ברקע בטקסים של יום השואה אז אני מדליק סיגריה, כי סיגר ממש לא מתאים. לפחות איני שותה בכל פעם שהם אומרים אחי ואחיותי".
וואללה אתה צודק, לפחות אינך שותה. אני רואה שמלאני אורזת, אז תכין לי קפה. את הקפה של פעם.
"בסדר, כבר. אל תזרז אותי".
הוא עדיין קפיצי וגמיש בגיל 57. כוח מתפרץ של בחור צעיר. הוא ערני לסביבה, לעולם לא יישב עם הגב למציאות, תמיד עם הגב לקיר. הרי הוא אף פעם לא סמך על אף אחד, הוא עדיין במצב הזה. והלילה הוא שוב נוסע מכאן, לפחות לחודש. מאז שפרש מהצבא הוא לא נמצא כאן בימי זיכרון, כי ההנהגה מגעילה אותו. הפנים של הורי החללים ממבצעים שעליהם פיקדו/או השתתף בהם מביעים כאב, והוא כבר לא יכול להכיל את זה. כשהוא אומר את זה, אני אומר לו שהוא לא רוצה, כי אין דבר כזה לא יכול, יש רק לא רוצה.
"די עם השטויות שלך כבר. כל הססמאות שלך נמאסו עלי מזמן, ואתה יודע את זה. לא כולם כמוך, משתמשים בציניות בשביל להעביר את היום. אני, בניגוד אליך, הייתי שם ושמעתי את כולם, את כל האגואיסטים. ואני יודע שזו לא הפעם האחרונה".
הוא הוריד את הפינג'אן והכין קפה של פעם. תגיד, למה השתחררת? בשביל זה חזרת? כדי להשתחרר?
"לא השתחררתי, הם שחררו אותי. הם לא אמרו לי את זה בפנים, אבל הלכתי לרוחב שלוש שנים, אז הבנתי שזה נגמר".
אומרים עליו שהוא לוחם בנשמתו. עשה מסלול של לוחם בסיירת צנחנים, היה סרבן קצונה, חזר לרפת בקיבוץ. עשה שטויות באוסטרליה ובניו זילנד הרבה לפני שישראלים ציינו את היעד הזה לטיול של אחרי צבא. השאיר שם אישה וילד ועבר לאירופה, כדי לעבוד באבטחה. זה לפחות מה שאנחנו יודעים. הוא עשה שטויות בהולנד, אבל חזר עם מלאני לישראל.
היא לא יהודייה, והוא מעולם לא דרש ממנה להתגייר. בכל פעם שאנחנו נפגשים אני שואל אותה אם אביה או בן משפחה אחר הסגיר את אנה פרנק לנאצים. בהתחלה היא הייתה מסמיקה ואמרה שלא כל ההולנדים רעים. בשנים האחרונות היא למדה לחיות איתנו, ואיך שבאים אליה הביתה היא כבר מצהירה שזה היה דוד שלה שהסגיר, אבל הוא גם היה פדופיל, אז המשפחה הוקיעה אותו. אז אנחנו אומרים לה שהיא כבר ישראלית, אם היא מדברת ככה.
הוא חזר לצבא, עשה קורס קצינים במסלול מקוצר, הקריירה המריאה. לא ידענו מה הוא עושה, הוא לא השתתף בוויכוחי השטות שלנו, על כל פעולה או פעילות שאיכשהו ידענו עליה. הוא רק הקפיד לומר "אין לכם מושג. וטוב שכך. אבל תמשיכו לדבר שטויות, אתם מצחיקים אותי".
בקיבוץ הוא לא סיים תיכון. אבל בצבא סיים לימודים אקדמיים בהצטיינות, במסלול של לימודי צבא וביטחון. הידע שלו בהיסטוריה צבאית מדהים. אני אוהב לשמוע אותו מנתח אירועים, מזווית הידע שלו.
***
עכשיו אנחנו יושבים אצלו במטבח, שותים קפה אמיתי ומקשיבים לנשיא ולראש הממשלה, מדברים אל העם, מקריאים נאומים שכתבו בשבילם.
"שום מילה אינה אמת, הם גם לא מאמינים למה שהם אומרים", אומר סא"ל (במיל') שחר.
אנחנו חברים הרבה שנים, אבל הוא יודע שאני כתבלב שתמיד צמא לפיסת מידע. וגם כשהתקשרתי אליו בכל המבצעים בשנים האחרונות, כשעוד היה בשירות פעיל, הוא ענה תמיד אותו משפט: "לא עכשיו. כשייגמר נדבר". וגם כשנגמר הוא לא אמר משהו מיוחד, רק שאנחנו בצרות, כי אנחנו כבר לא יודעים לשלם מחיר.
עכשיו מלאני אורזת את התיקים הגדולים, ובבוקר ימריאו לאתונה. משם ייצאו במעבורת לפיראוס, אל האי שבו יש לה בית, ירושה של משפחתה המבוססת. אין שם טלוויזיה, כי הוא לא רוצה. יש לפטופים לשניהם, יש גם טלפון לווייני. אבל יש ים כחול וזה מרגיע אותו. שני הרים יש באי הזה, שמתגוררים בו אלפיים תושבים. כל הבתים לבנים עם תריסי עץ כחולים. היוונית שלו כבר לא רעה, שמעתי אותו מתנהל שם. הם לא יודעים מאיפה הוא, והוא גם לא מתאמץ לספר להם. למלאני יש חברים וחברות שם, היא דוברת ארבע שפות ברהיטות. היא אומרת שגם שם הוא שותק רוב הזמן ליד אנשים. שוחה, קורא, רץ בבקרים, מכיר כל פינה באי.
תגיד, שחר, מה יש שם שאין לך כאן? גם פה אתה שוחה ומפליג. מה הקטע?
"אין לי אתכם על הראש, את כל החבר'ה שלך מהתקשורת. הזיכרון בשבילכם הוא עיסוק מסוף פסח. אני חי את הכל כאילו זה קרה אתמול, וממשיך היום. כשאיני רואה אתכם ולא שומע אתכם מבלבלים את המוח, אני רגוע. אל תכעס, קוף, אבל זו האמת. ראית את יונית? יפה לה השמלה השחורה".
בסדר, אני מצדיק אותך, אני יודע שאנחנו כולירות, אבל כל החברים שלך כאן, אפילו הילד עשה סוג של עלייה ומתגייס לצבא.
"היית מאמין? איזה דביל. סיים תואר בפיננסים, פתאום אמא שלו מתקשרת ואומרת לי שהוא בא לישראל, כדי להתגייס. הייתי בהלם, אמרתי לו 'תגיד, השתגעת? אתה בן 24, מה פתאום צבא עכשיו? אתה אפילו לא מדבר את השפה'. ואז הוא אומר לי 'אני יהודי, אבא. אני צריך לתרום לעם שלי'. אז גם בגלל שאני מת מפחד עליו, אני בורח מכאן עכשיו".
ראיתי את בנג'י. בריון ששיחק פוטבול אוסטרלי וקריקט. לא היה לו שום קשר עם ישראל, זולת ביקורים כאן ולימודים בבית ספר יהודי בסידני. עברית הוא שומע אבל לא מבין, בירה הוא שותה כמו מים, ומאז שהיה בן 17 ציידנו אותו במספיק גראס כדי שלא יצטרך לרכוש מטמבלים ברחוב. פתאום הוא רוצה להיות חייל.
"שמע, קוף, נסעתי לראות אותו בחוות השומר. מלמדים אותם שם עברית בשישה שבועות, עולים חדשים מכל העולם. הילד עומד מתוח עם מדים, עשה תספורת של מארינס. הוא רוצה להתנדב לצנחנים".
טוב, נשמע סביר, גם אתה התנדבת.
"תגיד, אתה מפגר, או שהתחפשת? איזה שטויות אתה מדבר. אני גדלתי על סופפו, עובד לידז'נסקי, הר ציון, יחידה 101. מה הוא יודע חוץ מזה שאמא שלו סיפרה לו שאבא היה פרשוט באיזראל? הילד גדל בארמון, פשוט ארמון. התפנק בטניס, פוטבול וכל המשחקים שלהם. סיים אוניברסיטה, ראבק, והיה צריך להיכנס לעסקים של המשפחה שם. מה פתאום צנחן עכשיו? ולמה התיק הזה נופל עלי? הרי אתה יודע מה יקרה: צריך לבוא להשבעה, אחרי זה כנפיים, ופתאום הוא בשטחים או בתוך עזה. זה קשה לי, זה הילד היחיד שלי בנאדם, ולא הייתי אבא הכי טוב בעולם, אתה הרי יודע את זה. אף פעם זה לא בא לי בראש שהוא יהיה חייל. הרי הוא אוסטרלי".
אז אולי הוא מביט על זה כחוויה? אולי הוא צריך את השנתיים האלה, כדי לעשות וי, שהוא גבר, לוחם, כמו אבא שלו?
"שמע, לוחם זו לא חוויה. והוא כבר לא בן 18, הוא בגיל של מ"פ. ועזה זו לא בונדאי ביץ', עם כרישים שאתה רואה מהחוף. וגם כל הבט"ש בגדה. אתה יודע איך נהרג לי החייל הראשון, כשהייתי מ"פ"?
לא. לא יודע.
"הוא אכל אותה מאש דו־צדדית. לא יכולתי להביט להורים בעיניים. אחרי כל החקירות במצ"ח, וכל השיקום במחלקה ובפלוגה, ביקשתי להשתחרר. הם שכנעו אותי להישאר. סירבתי, אז השאילו אותי למסתערבים של מג"ב, ואחרי זה עשיתי תקופה בשב"כ. אני לא שוכח את האירוע הזה, בנאדם. אז אני צריך את החרדות האלה?".
תגיד, אתה מוכן להפסיק לחשוב על הזווית שלך? בנג'י ילד גדול, זה מה שהוא בחר, וזה מה שהוא יעשה. הוא לא בדיוק שאל אותך, הוא רק הודיע לך כי אתה אבא שלו. ויש לך מזל שהוא הודיע לך, כי בגיל הזה הם כבר לא מודיעים. מה אתה הודעת להוריך, מאז שהיית בן 17?
שחר השתרע על הכורסה, הניח את רגל ימין על שמאל ושילב את ידיו על עורפו. "אולי אתה צודק, מי יודע. אולי אתה, שתמיד עשה הכי הרבה שטויות, בסוף הכי שקול מבינינו".
בטח לא הכי שקול, אבל בטח מנסה להבין.
***
"קוף, דיברת עם יוסי? כתבת לו משהו? הבנאדם נהיה אלמן. היית מאמין? אתה חושב שהוא יחזור לארץ עכשיו? הילדים כבר גדולים, מה הוא יעשה שם בכפר לבד?".
כן, כתבתי לו משהו סתמי כזה שאני משתתף בצערו. מה אפשר לומר? היא חלתה והיה ברור שזה חד־כיווני, גם הוא ידע. לא חושב שיחזור, שחר, הבנאדם כבר 35 שנים בחוץ. הרגתם אותו עם הלבנון שלכם.
"אתה מתחיל? תכף תגיד לי שאני יריתי את הסאגר שהוריד למאריוס את הראש. יוסי היה קשר"ג והוא היה צריך לשמור שאף אחד לא יתרומם. בנאדם, לא היינו בשרונה מרקט, אלא בבחמדון. אולי תפסיק להאשים אותי בכל? לא אני תכננתי את המלחמה, רק השתתפתי בה".
תרגיע, מה אתה קופץ לי כמו נמר. אני לא מאשים אותך, אבל אתה היית איתו, היית שני נגמ"שים ממנו. ראית כשהוא יצא שהוא לא אותו בנאדם. ומה אמרת לו? אמרת לו: יאללה צא מזה. יופי, שחר, אז הוא לא יצא מזה לעולם, ונהיה לנו הולנדי כפרי, שלא עבד יום בחייו, אם אנחנו לא מחשיבים כסיסה כעבודה.
"די, די, אני לא יכול לשמוע את השטויות האלה. היינו שם כולם, כל אחד בחינדק אחר, כולם יצאו פצועים בראש. מה עם ארז אחרי סברה ושתילה? לא נסגר לו הראש, בעיקר אחרי שטמטמו אותו בוועדת החקירה ובסך הכל הוא היה מ"מ שריון? אבל הוא יצא מזה גדול, בלי אשפוז ובלי כלום".
כן, שחר, ממש יצא גדול. מחזיק דוכן שעונים בקניון בסאות קרוליינה, ואישה שלא מפסיקה לדבר באיזה מגדל "קונדו" על שפת הים. אחרי שהוריו הלכו, הוא כבר לא מגיע אפילו פעם בשנה. תגיד לי, אף פעם לא אמרת לי מדוע חזרת לצבא ולכל השטויות של כוחות הביטחון.
"כן אמרתי לכם, לכולכם. חזרתי, כי הייתי צריך מסגרת. אם לא הייתי חוזר, הייתי משתגע ומידרדר בחוץ. ברגע שהבנתי שעם מה שלימדו אותי אפשר לעשות כסף גדול בקרטלים בכל מקום בעולם, עשיתי סטופ רגע לפני שזה היה מאוחר מדי. גם מלאני לא הייתה מבסוטית מכל הטיסות שלי, שהיא לא ידעה לאן. אז חזרתי לארץ, ומיד חזרתי לצבא, כי זה היה בית שהגן עלי מעצמי. ולפחות המטרות נראו לי אמיתיות. הרי אתם תמיד אמרתם לי שהפנסיה יופי. דרך אגב, אל תתלהב, בסך הכל 14 אלף שקל. אם לא הכסף של האישה, אני חי בדירת שני חדרים בקיבוץ ונרשם בתור לאוטו פעם בשבוע. כי אף אחד לא בדיוק קפץ עלי בחוץ. מה הציעו לי? ג'וב ברשות העתיקות? וגם לא מרשים לירות בגנבים, אז זה לא כיף".
התפוצצנו מצחוק. אמרתי לו שאנחנו צריכים להתראות יותר, כי הוא עושה לי טוב בנשמה. "לאאאא, אתה כבר לא כיף. שומר לי על ניקיון ולא שותה יותר. אתה נורא משעמם כשאתה סאחי, אתה יודע?".
בסדר, בסדר. הבטחתי לכולם להיות בסדר, הרי אתה יודע את זה. אתה רוצה שאהיה בקשר עם בנג'י? הרי הוא הצהיר על עצמו כעל חייל בודד. איפה הוא יגור בכלל בחופשות? הוא הרצין מבט וכנס אל עצמו.
"יש לו משפחה מאמצת בקיבוץ, כמו כל העולים. חוץ מזה, אמא שלו שכרה לו דירה באיזה מגדל בגבעתיים, קומה 46. ההיא גם פסיכית, יבוא טיל יגמור ת'בית. אבל אף פעם היא לא הבינה אותי, ואני לא מצפה שתבין עכשיו. בכל מקרה הוא מתבייש לגור בדירה הזו, וגם אצלי הוא לא רוצה. הוא וכמה חברים רוצים לשכור דירה. עשה לי טובה, תבדוק שלא מעבירים עליו פרטייה. הוא עוד לא מבין את ההבדל בין שקל לדולר, העיקר שלמד פיננסים", הוא אמר בצחוק פרוע.
אין בעיה, אני אבדוק את זה. מה עם ביקורים אצלו בטירונות? אתה רוצה שאלך? אתה רק צריך לבקש, ואל תתבייש לי.
"כן, אני רוצה. אני אגיע לכאן בעוד חודש, לראות מה איתו. אבל אתה תהיה איש הקשר, אני אעביר את הפרטים שלך לאן שצריך. תדאג שהוא לא יהיה גיבור גדול, אבא שלו עשה מספיק. דבר איתו, הוא מקשיב לך, אני אפילו לא מבין למה. יאללה, בוא תן חיבוק, וכתוב לי. יש לך המייל שלי, ואני בודק פעם ביום מי ומה".
אז עמדנו ולחצנו יד. הבטתי בו מוריד את ספלי הקפה לכיור. הבנאדם היה גיבור כמו בסיפורים, רק שאת הסיפורים שלו עוד לא מספרים. חלק מהם לא יספרו אף פעם, לפחות לא ביובל השנים הקרובות, או אולי עשר שנים פחות. חשבתי שאולי לא נהיה כבר כאשר יספרו, אבל מה זה חשוב? הוא, יוסי, ארז ואולי גם אני (כי עוד לא סיכמתי ביני לביני) שייכים לקבוצת גיל שכל החינוך הערכי שלה התפרק במה שקרה בקיץ 82' ומאז רובנו נותרנו עם הציניות, כמגן בלתי חדיר.
***
יצאתי החוצה, ומלאני קראה לי. היא דיברה באנגלית, כפי שדיברה איתי כשהם הכירו. "המצב שלו לא מדהים. הוא לא יכול לישון בלי כדור שינה. הוא הפסיק את התרופות של החרדות, כי הוא אומר שזה משגע לו את הראש. תבוא אלינו ליוון אפילו לוויקאנד. תשכנע אותו לעבור טיפול. אני אומרת לו כל הזמן שהוא לא יכול לברוח מעצמו, והוא כבר לא עונה לי. אז עוד ממוריאל דיי הוא בורח מכאן. אני יודעת שאתם צוחקים ממני שאין לי מושג, אבל אני מכירה את הגבר שלי. הוא חייב טיפול עמוק".
הבטחתי לבוא לבקר, והבטחתי שאדבר איתו. הבטחתי גם שאצליח לשכנע אותו. נכנסתי לאוטו, חשבתי לשמוע דיסק, אבל בדיוק היה מבזק חדשות בגל"צ. הקריינית סיפרה על העצרת בערב יום השואה. הנשיא קרא לניצולים "אחי הניצולים" ורה"מ קרא להם "יקירי ניצולי השואה". התחלתי לצחוק, הייתי לבד ברכב וצחקתי עד דמעות, משמיעת הסינקים של מנהיגי האומה. דמיינתי אותם בחליפות הכהות.
אבל כשנגמר לי הצחוק בגלל שיעול, נזכרתי שלמחרת אני נוסע לעצרת יום השואה של עמותת יד עזר לחבר. הם לא נואמים שם, העמיתים של שמעון סבג, הם עושים. לא רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אלא בכל יום ויום. שמעון נוסע עם שתי משאיות לבסיסי צה"ל בצפון, ואוסף את שאריות המלאי כדי להאכיל אלפיים ניצולי שואה בכל יום. וההנהגה רק מקשקשת בכל יום זיכרון. והרי זה רק המבוא, כי ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה הם רק מגבירים ווליום בפאתוס.
ואז, באבחה אחת של הבנה, בא לי שחר לראש. הבנתי מדוע הוא בורח מכאן בתקופה הזו. הוא פשוט לא יכול לשמוע יותר את השקרים.
גם אני לא יכול יותר.