אני לא יודעת אם היה זה נאומו של שר האוצר כחלון שהפיל לי את האסימון או שמא האסימון נפל לפני כן, ואני רק סירבתי להאמין. אבל התברר לי למרבה הצער או למרבה השמחה - עדיין אינני יודעת כיצד להתייחס לכך - שאני כבר לא קהל יעד לשום דבר. לא לחברות מסחריות, לא לפוליטיקאים ואפילו לא לקבוצות פייסבוק מכוונות מטרה. בגילי הלא מופלג במונחים של מבוגר אחראי, אף אחד לא ממש סופר אותי.



האמת היא שזה מוזר לא להיות קהל יעד או לחלופין מטרה פרסומית נייחת, ועוד אחרי כל אותן שנים שבהן הרגילו אותי להיות “סטודנטית", ו"בוגרת אוניברסיטה", ו"זכאית לנקודות", ו"בטווח הגיל" ו"מגיעה לך הנחה" ו"אנחנו כאן בשבילך כי את חלק מ...", על שלל ספיחיה של הקהילתיות המסחרית הכביכול מחבקת, שנותנת לך תחושה של ביחד. יש לך גב, וגם אם מגיעה לך מהבנק הלוואה של 10,000 שקל ללא תנאים, “אנחנו" (!) נעמוד מאחורייך כמו גב פלדה חזק בכל שש השנים שתחזירי לנו את הכסף בריבית דריבית. “אנחנו סומכים עלייך", הם אומרים, כי יבוא יום וגם את תתחתני ויהיו לך המון ילדים, ואז תיקחי הלוואות הרבה יותר גדולות. מי היה מאמין שאהרוס להם כך את התוכניות.



ועל אף הצביטה הקטנה שחשתי בלבי כשזנחו אותי לאנחות, אחרי שאכזבתי את המערכת האנושית כולה ויצאתי מפס הייצור המאוד ברור של המדינה, חשבתי שאולי זה גם קצת משחרר לחיות מתחת לרדאר אכילת הראש הארבע־שנתי במקרה של קהל יעד פוליטי או לחלופין זה היומיומי הפרסומי, כי למי יש כוח לשמוע: “לא הספקת לשים את הילדים בגן ונשארת עם שיער לבן? הספריי הזה בדיוק בשבילך", שלוש פעמים ביום. ובעיקר כשאת בפרק הגיל הזה שבו מצופה ממך להיות דבר אחד, ואת השובבה והסוררת החלטת להיות בכלל דבר אחר בלי לבקש את רשותו של אף אחד וכשאיש לא מצליח להכניס אותך למשבצת הנדרשת.



בבחירות מדברים לי מעל לראש



אני מניחה שהעובדה שהגעתי לגיל שצריך לא רק להתחיל בו משהו אלא גם לסיים פרק כלשהו בביולוגיה האנושית, מעמידה אותי לפחות בעיני המוסדות הממשלתיים כאחת שנופלת בין הכיסאות. אין הרבה כמוך, אז אולי עדיף שלא נתייחס אלייך כדי לא לעודד את זה, חלילה. ועזבו לרגע את הרלוונטיות או אי־הרלוונטיות של נאומו של כחלון, או את העיסוק בשאלה “ישים לו רגליים או לא ישים לו", דהיינו ראש הממשלה. זה לא רלוונטי, מכיוון שכחלון הוא לא הראשון ולא האחרון שמזכיר לי שבאופן כללי אני לא קהל יעד מפלגתי.



בשלוש מערכות הבחירות האחרונות לא היה קשה להבחין שמדברים לי מעל הראש. אני אקדמאית (אך בחיים לא ראיתי משהו מהנקודות הללו במס), מעמד הביניים, אבל רווקה (לפחות על הנייר) ואין ספק שגם אם אתחתן לא אעבור ברבנות באופן רשמי (חינוך שכזה), כך שבעיני המדינה אני רווקה לנצח. ללא ילדים, לא מתכננת (קורה). מחיר למשתכן? לא יודעת איך יחיד יכול לעמוד גם בזה, ומי בכלל נכנס לקריטריון תיבת נח שלכם?



לעומת מה שטוקבקיסטים לעתים חושבים עלי, לא באתי לכאן כדי להתבכיין, אלא כדי להזכיר שבדיוק לפני שנה הקדיש ה"ניו יורק טיימס" כתבה נרחבת על מצע הבחירות של הילרי קלינטון ועל העובדה שנשים רווקות ללא ילדים מעל גיל 30 - ומעבר לים זו תופעה מאוד נפוצה, שלא גורמת לקמטי דאגה אצל שכנים - הן אלו שמכריעות את תוצאות הבחירות. ובכן, לפחות על פניו.



אז נכון שהמצע לא מכוון תקשורתית לפלח הזה באוכלוסייה, מכיוון שמדובר בכל זאת במפלגה דמוקרטית (היהירות, מתברר, היא כלל עולמית), לכן ההצבעה תהיה מן הסתם ברורה, כי איזו רווקה ללא ילדים עם קריירה בגיל 35 תרצה להצביע לשמרנים שהפסיקו את המימון של אמצעי הפסקת ההריון הלא רצוי, שקיצצו בסבסוד הביטוח הלאומי לרווקות ושלו היה מתאפשר היו מכינים מחנות מאסר לבנות 40 שלא רוצות ללדת אי־שם בגבול עם קנדה. סקרים חד־משמעיים שנערכו עוד בתקופת הפריימריז הראו באופן ברור שיותר מ–50% מהנשים הן רווקות (על הנייר או לא) ללא ילדים והן האלקטור המנצח של הילרי.



אלא שהאמריקאים שכחו שקלף הג'וקר שמביס בסופו של דבר מערכות בחירות לא רק בארצות הברית אלא גם בארץ, אינו מסתכם בדימוי האולטימטיבי שלפיו הבוחר הממוצע רוצה לאמץ: ילדים, כלב, חצר ודמעות בהמנון, אלא גם בהנעה לקלפי.



בסופו של דבר, אלה ש"חיים חיי חופש" נוטים לא להצביע, כי אף אחד לא באמת שכנע אותם. שם הם הפסידו, לא יודעת מה זה אומר עלינו. כך או כך, אולי הגיע הזמן לשנות את המצב.