פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם - ובבוקר אחר הוא מרגיש שהוא ממש לא. בעיקר כשהוא פוגש מקרוב חלק מהעם שאמור להיות ניבט אליו מעיניה של מי שאיתו כבר כמעט 70 שנה. בעתות משבר, תתפלאו, דווקא קל לו יותר: מתחת לקסדות–הפלסטיק לא רואים מי חובש כיפה ומי לא, האם זה זקן או הגריז של הנגמ"ש שנמרח על הסנטר, וממילא אחרי כמה ימים בשטח, צבע העור של כולם הוא בעיקר מלוכלך.
זו דווקא השגרה שמוציאה אותו מדעתו. הוא צופה בטלוויזיה, כל עוד מותר - ורואה את אלה שהיא בחרה בהם: בצד אחד מתנפלים שני ג'ובניקים עלובים על הורים שכולים ובצד האחר נמצאת ההיא שטסה לה בעולם על חשבון ארגון אנטי–ישראלי, מצטלמת ליד כרזה של ה–BDS. הוא מתעב מעומק לבו את השניים ואת האחת - וגם את כל השאר קשה לו פתאום לחבב: לא רק את הנבחר–הסכסכן שבנה קריירה מלהפריד בין אנשים–אחים, אלא גם את אותם אחים עצמם שנדלקים כל כך בקלות, תובעים את עלבון הדורות הקודמים ומצביעים בבחירות כמו שאוהדי כדורגל הולכים לדרבי - כשהם עוטים על גופם את הצבע "הנכון", לובשים את המניפסט הפוליטי שלהם, מתעטפים בדגל ומזדככים באמצעות הפתק, כאילו הייתה הקלפי לכותל שיגשים את משאלותיהם - ולא בסך הכל חריץ צר אל אמנות האפשר. במקום לשאול את עצמם מי יעשה שמחר יהיה פה ב–10% טוב יותר (או פחות גרוע, תלוי אם רואים פקקים או מחלפים) הם מייחלים תמיד לחגיגות אליפות בכיכר.
דווקא התחיל יפה הסיפור שלו עם המדינה: הוא צעד בשביליה, העפיל על הריה ואפילו חי בשלום עם יושביה - שהרי רובם דווקא בסדר כשמכירים אותם מקרוב. אפילו הקילוגרמים שהוסיפה עם השנים ושמטריפים פה את כולם, לא ממש מפריעים לו: הוא יודע שזה לא משנה אם היא תבחר בדיאטה סטייל אוסלו או בקינוח דמוי סיפוח, המציאות לא ממש תשתנה. ובכלל, מותניים צרים הם עניין לנערות - והיא כבר אישה–אישה.
כמו בכל מערכת זוגית רבת–שנים, דווקא הדברים הקטנים מטריפים אותו: כשהם הכירו זה את זה, למשל, היא הייתה בקושי מסורתית–לייט, כמעט אתאיסטית, ועכשיו - לך תוציא אותה מהבית עם תחבורה ציבורית בשבת, שלא לדבר על האובססיה לביעור חמץ שאימצה היא שפעם הייתה מקפיאה חלות כדי לעבור את הפסח בשלום. גם החשדנות - על גבול השנאה - שהיא פיתחה כלפי זרים, מוציאה אותו מדעתו. הן כשנישאו הם כתבו ביחד בכתובה שלהם (זאת שידועה גם בשם "מגילת העצמאות"), את המילים המפורשות: "בלי הבדלי דת, גזע ומין". עכשיו היא רואה רק דת וגזע בכל מקום - ועל מין, בגילם המתקדם, כבר כמעט שאין מה לדבר.
זה לא שפעם לא היו מחלוקות וריבים ביניהם, היו ועוד איך: הוא זוכר איך לא דיברו ביניהם שבועיים אחרי מהומות ואדי סאליב או בימי הפנתרים וכשנחתם הסכם השילומים עם גרמניה הם כמעט התגרשו - אף על פי שבדיעבד הוא נאלץ להודות שהפרקטיקה הנשית שלה הייתה הרבה יותר יעילה מהאגו הגברי הפגוע שלו.
זה לא אומר כמובן שהיא תמיד צודקת: הנה למשל, כשבא סאדאת לארץ היא הייתה בטוחה שהכל חלק ממזימה - ועכשיו היא מודה שלחיות כבר 40 שנה בלי מה שהיה פעם האיום הכי גדול על חייה, זו הקלה גדולה.
כמה פעמים, אחרי ריבים גדולים במיוחד, הוא ארז לעצמו תיק קטן ובתוכו דרכון זר: רצה להתחיל מחדש בלעדיה, בלי המתח הזה ביניהם שדורש ממנו להיות דרוך, לנקוט עמדה, לשנוא מישהו. כן, כמה פעמים הוא כבר עמד על מפתן הבית עם הפנים החוצה, מרגיש שמגיעה לו זוגיות שפויה יותר. רק שברגע האחרון הוא הסתובב וחזר ו...לא, בניגוד למה שמקובל לחשוב, זה לא משום שנבהל שמישהו ישים לו חותמת "J" בדרכון. תודה לאל, יש להם היום אחרים לשנוא. זה יותר משום שפתאום ראה את עיניה העצובות נעוצות בגבו המתרחק ובתוכן הוא ראה את כל שנותיהם הטובות ביחד: את הזיקוקים בשמיה בכל יום הולדת, את הטיולים מים אל ים, את הגאווה בסוף מסע הכומתה.
הוא זכר איך פעם היה גאה כל כך שהיא שלו, היה בטוח שזה נס, חלום שהתגשם - עד שיצא לרקוד ברחובות כדי שכולם יידעו שסוף–סוף זכה בה אחרי אלפיים שנות חיזור! ועכשיו היא הולכת ומתרחקת, מסתגרת, "מתחזקת" מבחוץ ונרקבת מבפנים - ובמקום לקום בבוקר ולהרגיש שהוא עם, הוא מתחיל ללכת - בלי לדעת אם הוא הולך איתה או ממנה.