בין שלל הסרטים שהוקרנו ערב יום העצמאות על ההרוגים והשכול, משך את תשומת לבי הסרט על יתומי כפר עציון ממלחמת העצמאות. כפר עציון היה הגדול והוותיק מבין ארבעת יישובי גוש עציון, שהחלטת החלוקה בנובמבר 1947 השאירה אותם בשטח "המדינה הערבית". הגוש היה במצור; בינואר 1948 פונו מכפר עציון האמהות ו־57 ילדיהן. כמעט כולם נשארו יתומים מאבותיהם, שנהרגו לאחר מכן. ב־13 במאי נפל כפר עציון בידי הלגיון הערבי הירדני, וכל החברים והלוחמים, למעט ארבעה, נהרגו או נטבחו לאחר שנכנעו. היתומים והיתומות נפגשים אחת לכמה שנים למפגש המכונה בפיהם בשם "קייטנה".
הסרט נוגע ללב, ועולים מתוכו כמה נושאים/ לקחים. ראשון לכל, הנשים הלוחמות. בקרב האחרון על כפר עציון נהרגו 21 לוחמות. כן, לקרוא היטב: 21 לוחמות. לא לוחמות פלמ"ח. אלו נשים דתיות, רובן המכריע ניצולות שואה, שהשתייכו לזרם הדתי הציוני. שלושה מבין ארבעת יישובי גוש עציון השתייכו לקיבוץ הדתי, ואחד מהם השתייך לקיבוץ הארצי (רבדים).
הכרתי הרבה סיפורי גבורה סביב גוש עציון והניסיונות לפרוץ את המצור עליו, ובראשם נפילת שיירת הל"ה בדרכה לגוש. אבל סיפור לוחמת הנשים בכפר עציון לא היה חלק מהחינוך שקיבלתי. דומני שיד נעלמה דאגה לעמעם את הנושא בזיכרון ההיסטורי שלנו על מלחמת העצמאות. יכול מאוד להיות שטעות בידי, ומדובר פשוט בחוסר ידע אישי שלי.
יהי אשר יהי, הנקודה המרכזית שברצוני לעלות קשורה לסוגיה אקטואלית מאוד. אנחנו שומעים רבנים בישראל התוקפים בחריפות את השירות של נשים בצה"ל וכמובן, בגדודים המעורבים. הטיעון שלהם הוא שהבת נכנסת לצבא כיהודייה כשרה ויוצאת ממנו והיא גויה, רחמנא ליצלן. ואתה אומר לעצמך: ריבונו של עולם, האם הרבנים המלומדים האלו שמעו על הלוחמות של כפר עציון? ניצולות שואה, מאמינות בקדוש ברוך הוא, שנלחמו עד הרגע האחרון עם הלוחמים, ושרידי גופותיהן מצויים עכשיו בקבר ישראל בהר הרצל והן היו ונשארו יהודיות טהורות. היכן הציונות הדתית? למה היא אינה מרימה קול זעקה מרה נגד הרבנים הללו?
הדבר השני הוא האבידות הרבות. בקרבות בגוש עציון נהרגו 242 חברי היישובים ולוחמי פלמ"ח והגנה. זה כולל את 21 הלוחמות. לצורך השוואה, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן נהרגו 239 איש, מהם 49 אזרחים, כלומר פחות מאשר נופלי גוש עציון. מישהו יכול לתאר לעצמו מה היה מתחולל כיום במדינה (שמספר אזרחיה היהודים גדול יותר מפי עשרה מאשר ב־1948) אילו היו לנו 242 הרוגים בשורה של תקריות? העצמאות עלתה לנו במחיר דמים איום, וחלק ניכר ממנו היה במלחמה נגד ערביי ארץ ישראל.
בסוף מרץ 1948 דומה היה כי ידנו על התחתונה מולם בעקבות הכישלון הקולוסלי של אסטרטגיית השיירות. אין ספק כי אחת הבעיות העכשוויות שלנו ושל כל העולם המערבי, היא הרגישות העצומה לאבידות, ולכן הנקיטה של מדיניות וטקטיקה צבאית המונעות אבידות בנפש. הבעיה היא שזה בכלל לא כך אצל אויבינו ואויבי המערב. האם אכפת לצפון קוריאה לאבד מיליון איש? אני מסופק.