בשלושת השבועות בין פסח ליום העצמאות אני מרגישה כמו מעלית. בכל פעם לוחצים על כפתור אחר בנפש שלי, ואני מצייתת. זה חודש מטלטל רגשית, ומדי שנה אני עוברת בין קיצוניות אחת לאחרת של קיומנו ההיסטורי והפיזי, ונקרעת בתוכי.
בפסח לחצנו על כפתור העבדות והיציאה לחירות. זאת קומה משמעותית ומורכבת. אפילו העובדה המינורית של ההליכה במדבר במשך 40 שנה כדי לתת לדור המדבר למות, מסמלת את העובדה הבאה: מבנה הנפש של העבד לא יצלח למאום. אין לו רצונות מעבר לקיום הפיזי המינימלי של מים ואוכל. הוא לא יוכל לכבוש, לא יוכל למלוך, לא יוכל לבנות בית לאלוהיו או עיר בירה. אין לו חזון, הוא בתלות מוחלטת. הוא בקומת קרקע.
הלחיצה על כפתור החירות משחררת אותו משעבוד, אבל הגאולה שעליה מדברים בפסח היא משאלת לב, פוטנציאל ולא מהות נפשית עבורו. הדור הזה שרוף, רק בניו, נכדיו וניניו יידעו מהי גאולה אמיתית. קומת הקרקע הזאת, היסוד הנפשי של העבד, זה שאינו ריבון ולא באמת שואף להיות עם חופשי בארצו, עלולה להתוות את צורת המבנה.
שבועיים אחרי שלחצנו על כפתור היציאה מעבדות לחירות, אנחנו נשאבים לתהומות המרתף ומתחבאים עם יהודים נוספים מאימת הנאצים. המרתף הזה הופך להיות בלתי נסבל כשיש ילדים, ואני מדמיינת מה היה עלול להיות גורלם. את מי הייתי מחביאה איפה, מי היה שורד, אילו כוחות נפש נטעתי בהם שיהיו להם כלים מול השנאה האולטימטיבית.
אבל אני יודעת שהנפש של הילדים שלי כל כך רחוקה מהמרתף הזה של הגלות, נמיכות הרוח, השפלת המבט. בילדים שלי אין גרם עבדות. הם לא כמהים לחירות, הם בני חורין בכל עצם בגופם. הם לא שואפים לגאולה - הם חיים אותה בכל מילה עברית שיוצאת מפיהם, בכל פעם שהם הולכים לישון בבית שלהם בהרי יהודה, ליד המערה שבה גר עמוס הנביא. הם נכספים למלך ישראל, לקומה הכי גבוהה. אף אחד לא יוכל להכניס אותם לרכבת, הם נהגי הקטר.
ושוב במעלית. לוחצים על קומה אחת שבה 27,672 נרות. אור מסמא של נשמות והעצב משתק. אבל מעל הכל פועם בי רגש אחד שמחריש לי את האוזניים: אני מלאת הודיה. כי מי שלחץ על הכפתור והוציא אותנו מהמרתף זה הם. ומי שעדיין עבד גלותי יוצא איתנו מהמרתף ולו רק לכבודם. לכבוד אלה שהבינו שבמרתף אין לנו סיכוי ושכדאי לַפרט להקריב את הכל בשביל הכלל, כדי שלמשפחה שלו, לאהוביו ולעמו, יהיה אוויר.
והכפתור האחרון, של תפארת מדינת ישראל, של "זמר לפלוגות" במצעד הדגלנים, של הזיקוקים והמטס ודן כנר הוא שמוביל אותנו לקומת הגג. אנחנו יוצאים ונושמים עמוק, מנגבים את הדמעות וזוקפים קצת את הראש. אבל אנחנו יודעים שהמלאכה לא תמה. אף על פי שזה נראה כמו סוף טוב לסיפור שהתחיל במצרים. כי על הגג יש שלט קטן האומר במפורש: "כאן בונים". ואנחנו צריכים עדיין לבנות בית מקדש ובית למלך, ולפעול בכיוונים מנוגדים: לחזק את היסודות ולבנות לגובה. להסות את ספיחי דור המדבר המחלישים אותנו, ולחזק את תאבי החיים.
מכתב גלוי
לכבוד:
שר הביטחון, מר אביגדור ליברמן
ראש המטה הכללי, רא"ל גדי איזנקוט
בשבוע שעבר פורסם סרטון שצולם בתקוע הערבית, הכפר הסמוך ליישוב שבו משפחתי ואני גרים. בסרטון נראים חיילי צה"ל נרגמים באבנים על ידי כ־200 מחבלים. החיילים תופסים מחסה וזורקים לעברם רימון גז, שבמהרה מושלך בחזרה אל החיילים. לאחר דקות ארוכות נראים הפלסטינים כשהם נושאים עמם ציוד צה"לי, ככל הנראה תיק של רימוני גז. כל אותה עת מיידים הערבים אבנים בכוח רב וממרחק קצר. החיילים החמושים אינם יורים לעברם. בסוף הסרטון הם נמלטים על נפשם וברקע צהלות שמחה וקריאות אללה אכבר.
זהו סרטון מטלטל, בייחוד בימים אלו המסמלים את התקומה שלנו כריבונים בארצנו. השפלת חיילי צה"ל כואבת לי ולחברי ביישוב בכל תא בגוף. יתרה מכך: התנהלות כזאת מסכנת אותנו. המחבלים האלה מנסים לרצוח אותנו, הנוסעים בכבישים, מדי יום. תגובת החיילים למחבלים בלתי נסבלת, לא באופן פרטי ובטח לא לאומי. פניתי לדובר צה"ל בנדון ונמסר לי, כי "הסרטון ערוך באופן מגמתי ולא משקף את התנהלות האירוע, אשר הסתיים באופן מהיר וללא נפגעים". נדמה לי כי נפלה טעות בהודעת דובר צה"ל, וחמור מכך, בפעולת כוחות צה"ל.
הטעות היא שהיו נפגעים: הריבונות שלנו, הגאווה הלאומית שלנו וכוח ההרתעה של צה"ל נפגעו. ואין זו הפעם הראשונה. כדי להמשיך להתקיים כאן אנחנו צריכים להיות ולהתנהג כמו הבריון הכי חזק בשכונה שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו. ולא רק לדבר על זה, גם ממש לעשות. אנחנו צריכים שחיילי צה"ל יידעו מה המשימה שלהם, שנשמטה בטעות מהודעת הדובר וכנראה גם מהודעת המפקדים שלהם לפני צאתם לפעולה.
כי כבר מזמן שאין לצה"ל משימה וזאת עוד טעות, והיא משמעותית ביותר. כי אם המשימה היא "לסיים אירוע במהרה וללא נפגעים", מה הוא עושה שם מלכתחילה? עדיף שלא יהיה שם מאשר שיהיה, יירגם ויברח. גם אם מילים כמו "ריבונות", "גאולה" או "ארץ ישראל השלמה" פחות מדברות אליכם, לפחות אל תסכנו את חיינו, כי כל בריחה כזאת נותנת למחבלים יותר אומץ להתקיף אותי, כי הם רואים שמי שאמור להגן עלי בורח.
אין לי טענות לחיילים בשטח. המכתב הזה ממוען אליכם, העומדים בראש המערכת. זוכרים את הסיפורים אחרי ששת הימים? איך הערבים ביהודה, שומרון וירושלים חייכו אלינו ולא העזו לפגוע בנו? למה אתם חושבים שהם התנהגו ככה? כי הם ראו שאנחנו חזקים ולא מפחדים להשתמש בכוח שלנו. את כוח ההרתעה של צה"ל ושל העומדים בראשו ייקח זמן לשקם, אבל חייבים לשקם וצריך להתחיל כבר היום.
ההגנה הטובה ביותר איננה ההתקפה במקרה הזה, אלא ההרתעה. איך מעז נער פלסטיני לנסות להרוג חייל צה"ל מטווח אפס שרק אבן בידו? כי הוא יודע שהחייל לא יירה בו. כי סירסו אותנו ואת האינסטינקט שלנו לחיים. והאינסטינקט הזה אומר בפשטות: אם מישהו מנסה לרצוח אותנו, יש להרוג אותו. כן, אני אומרת את זה שחור על גבי לבן: אם חיילי צה"ל היו יורים במחבלים האלה בשביל להרוג, ואיש לא היה שופט אותם לאחר מעשה אלא היו משבחים אותם על פעולה מוצלחת, עזות המצח של המחבלים ושל חבריהם הייתה נעקרת במקום.
ביום הזיכרון הדלקנו יותר מדי נרות לאלו שנפלו כי הערבים לא פחדו מספיק. בידיכם הכוח לעצור את המגמה הזאת.