פרולוג
"ארץ ישראל יוצאת מקונכיית שתיקתה לכל אופקי המרחב והזמן, זיכרונותיה מיתמרים על פני האדמה והופכים למראות ולקולות שוקקי חיים". ("ארץ ישראל, אוטוביוגרפיה", שלמה שבא)
שלמה שבא הגיע לפה כשהיה בן 7. הוא היה אז שלמה שוורץ. "יש שווא נח, יש שווא נע, ואני שבא רץ". הוא אהב את הארץ וכתב עליה למעלה מ־20 ספרים. אבל בעיקר הוא היה המאהב הגדול של תל אביב, העיר שבה התגורר מילדותו ועד מותו. הוא הכיר בה כל סמטה וכל פינה וידע לספר את תולדותיהן ואת קורותיהם של הבתים והאנשים שחיו בהם. "הו עיר, הו אם", קרא לאחד הספרים שלו על תל אביב.
תמיד אפשר היה לפגוש אותו מטייל ברחובות וכמעט תמיד מציץ מתחת לזרועו איזה ספר שגילה באיזו חנות ספרים. היה נכנס לאחת הגלריות ולרוב היה יוצא משם עם ציור שרכש. בבתי היין, כמו שקרא להם חיים גורי חברו הטוב, היה יושב בחבורה עם אלה שנקראו אנשי רוח ועם סוחרים וסבלים וסתם בטלנים ושותים וצוחקים ומתווכחים וצועקים.
"מכל המקומות כבר גירשו אותנו. עוד מעט לא יישאר לנו מקום שנוכל לשבת בו", אמר פעם. "מתלוננים שאנחנו מבריחים את הקליינטים". ביתו היה גדוש בתמונות ובספרים. כשכבר לא נמצא להם מקום, הוא דחס ספרים גם בתוך הפריזר של המקרר.
תמונה ראשונה
הפתח נפתח. הפתח נסגר.
הפעם ידעתי: רב!
אנקת צימאון לא תושקט במים
מבאר מראות השרב.
כלא חדרי. אלם ספרי.
אימת החיים עלי.
גם אם חטאתי, זה כבר לקחתי
כפליים מיד אדוניי.
(רחל)
אף אחד לא העז להביא לה את ההחלטה שהתקבלה "להרחיק אותה מדגניה". פשוט לסלק אותה, להדיר אותה.
רחל בלובשטיין־סלע. רחל המשוררת. זו שעד היום אנחנו מתענגים על שיריה ושרים אותם. רחל של "הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום", של "התשמע קולי, רחוקי שלי" ושל "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם", רחל של הכנרת גורשה מהכנרת. "אנחנו בריאים ואת חולה ולכן את צריכה לעזוב", אמר לה אחד החברים שנבחר להביא לה את הבשורה. יתר החברים, כך מספרים, יצאו באותו הזמן לשדות. הם לא רצו לפגוש אותה, כי לא יכלו לשאת את פניהם מול פניה. הם התביישו.
במחלת השחפת היא נדבקה כנראה ברוסיה. מלחמת העולם הראשונה תפסה אותה שם כשנסעה מהארץ לבקר את משפחתה. היא נשארה ברוסיה בזמן המלחמה וטיפלה בילדי פליטים יהודים. כשחזרה ארצה וכשהתגלתה המחלה, נגזר עליה לארוז את מעט הבגדים ואת הספרים ולהתנתק מהמקום שאותו כל כך אהבה ושעליו שרה בערגה ובגעגועים נוגעים ללב.
ואולי לא היו הדברים מעולם.
ואולי
מעולם לא השכמתי עם שחר לגן
לעובדו בזיעת אפיי
מעולם בימים ארוכים ויוקדים של קציר
במרומי עגלה עמוסת אלומות
לא נתתי קולי בשיר
מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום
של כנרת שלי. הוי, כנרת שלי
ההיית או חלמתי חלום?
תמונה שנייה
פעם הייתה לנו תוכנית שבועית ששודרה בגלי צה"ל. קראו לה "שלוש לפני שבת". בכל יום שישי בשעה שלוש הייתה זהרירה חריפאי מגישה את מה שהיא, בתיה שושני ואני הכנו בשביל המאזינים לקראת שבת. השעה השנייה של התוכנית הוקדשה כולה לנושא אחד. פעם זו הייתה "הנשיקה הראשונה", ספר השירים של יורם טהרלב:
מה עושים עם הלשון?
מה עושים עם השיניים?
מה עושים עם הנשימה?
מה עושים עם השפתיים?
את הכל השארת עלי
ועצמת את העיניים.
ואחר כך עוד שאלת:
זה הכל?
זה מה שאני יכול.
והייתה תוכנית שכתב ישראל וינר. היא הוקדשה לאמן אחד שהיה לו קטע מיוחד שאיתו הוא הופיע בפולי ברז'ר בפריז. לא להאמין, אבל האיש היה מבצע את מיטב להיטי התקופה בנפיחות שהוציא מהמקום שממנו יוצאות נפיחות.
בתוכנית אחרת קראה זהרירה משיריה של המשוררת סאפפו מלסבוס, זו שאפלטון קרא לה "המוזה העשירית" ושיורם ברונובסקי תרגם לנו את שיריה.
ויום אחד הודיע לנו שלמה שבא בשמחה וצהלה שהוא מצא את הבית בתל אביב שבו התגוררה רחל המשוררת אחרי שגורשה מדגניה. לפני ששודרה התוכנית שהוא כתב לנו, הלכנו כולנו אל הבית ברחוב בוגרשוב 5.
יש ימים, העולם מסביביך
רק סמלים לא תדע שחרם.
יש ימים ותפארת שמיך
רמוסה באבק ובדם.
יש ימים, ימי עבד יגע,
עבד דך מעונה הכבלים.
יש ימים, לא גואל ולא רֵע,
יש ימים כלילות אפלים
(רחל)
תמונה שלישית
לרבקה לוינסון, בעלת הבית, היה ייחוס משלה. היא סיפרה לנו שהייתה הראשונה שהקליטה שיר בעברית על גבי תקליט. היא אפילו הסכימה להשאיל לנו את התקליט לתוכנית.
כשנכנסנו אל הבית, קשה היה לעצור את קריאות ההתפעלות שלנו. תקרות גבוהות. וילונות כבדים. רהיטים יקרים. בסלון פסנתר כנף שעליו ניגן רובינשטיין כשהגיע לתל אביב הקטנה וחסרת פסנתרי הכנף. "גם רדיו היה רק לנו", אמרה רבקה לוינסון במבטא רוסי כמו של שחקנית בהבימה. בשבת היו מעמידים את הרדיו על אדן החלון, וכל תל אביב הייתה באה לשמוע.
אחר כך נכנסנו אל החדר שבשבילו באנו. החדר שבו גרה רחל המשוררת. חדר קטנטן עם מיטה וכיסא וחלון שמשקיף אל החצר. מהחלון אפשר היה לראות את הים ואת הדקל שפל הצמרת שנטעו הלוינסונים בחצר הבית כשהגיעה אליהם רחל החולה. היא שכבה כל הזמן במיטה. הייתה קוראת הרבה וקצת כותבת. רבקה לוינסון, ליידי אמיתית, לא שאלה ולא חקרה ולא הציקה.
ואז הזמינה אותנו הגברת לוינסון אל הסלון. שם כבר עמד שולחן ערוך לפי כל הכללים. מפת תחרה לבנה. מפיות בד. צלחות פורצלן. כוסות קריסטל וסכו"ם מוזהב. היא ישבה בראש השולחן. מתחת לשולחן, במקום שבו היא ישבה, היה פעמון. כשהיא דרכה עליו נשמע זמזום במטבח והופיעה זו שהגישה לנו את המנות ויצקה אותן לתוך הצלחות שלנו.
שלמה שאל והקשה ותחקר את הגברת לוינסון ואת בתה ואת הנכד. שלושתם היו מקסימים ושמחו לשתף פעולה ולענות על השאלות שבהן התגלה הידע הרב שלו בתולדות משפחת לוינסון ושל רחל ושל תל אביב כמובן.
בתום הארוחה נקראנו לחדר ההסבה ללגום תה ולטעום מיני תופינים וריבות. טוב טוב, נכון שאפשר פשוט לספר שאחר כך שתינו תה בחדר הסמוך וזללנו מתוקים. אבל אי אפשר לדבר ככה כשמוזגים לך את התה מסמובר וכשהגברת אומרת שהיא לא סובלת איך היום נותנים תה בתוך סמרטוטים כאלה קטנים עם חוט.
אפופי קסם יצאנו אל הרחוב, ואז אמרה זהרירה חריפאי משפט שכאילו נלקח ממחזה של חנוך לוין.
"עכשיו צריך לצאת מפה לשאנז אליזה", היא אמרה במבט חולמני, "ובמקום זה מה יש לנו? בוגרצ'וב!".
אפילוג
בדיוק היום לפני שנתיים נפרדנו משלמה שבא. לכן, אם טעיתי או אם לא דייקתי באיזה פרט, אז אני מתנצל. פשוט כבר אין לי את מי לשאול. השבא רץ הוא כבר לא שבא נע. הוא שבא נח.
בדרך לחוף הים, כשאתם עוברים ליד הבית בבוגרשוב 5, תעצרו לרגע. תעיפו מבט על הדקל בחצר ותזכרו שאת הדקל הזה בדיוק ראתה רחל המשוררת הגוססת מחלונה, אף על פי שזה לא הדקל שפל הצמרת שטובל רגליו במי כנרת.
זה רק בוגרצ'וב.
אם צו הגורל
לחיות רחוקה מגבוליך,
אבואה, כנרת
לנוח בבית קברותייך.
(רחל)