שני שכנים היו ביישוב נוה דקלים שבגוש קטיף: משפחת אקרמן ומשפחת פיקאר. שתי משפחות שעלו מצרפת הקרירה והקלאסית לחולות של חוף עזה. למשפחת אקרמן 11 ילדים, לאחד מהם קוראים ידידיה. למשפחת פיקאר שמונה ילדים, לאחד מהם קוראים אלקנה. שניהם בני 32 כיום. חברי ילדות. ידידיה יקבל השבוע את אות מצטיין הרמטכ"ל. אלקנה יקבל בקרוב צו הרחקה מינהלי ממפקד פיקוד המרכז.
ידידיה אקרמן גר במושב יפית שבבקעת הירדן, הוא נשוי ולו שלושה ילדים. הוא שירת כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבה 7 בשריון והיה מפקד מחלקה וסגן מ"פ בנצח יהודה, הגדוד החרדי. כיום הוא מפקד מחלקת צלפים במילואים. הוא מהפעילים המובילים לגיוס חרדים לצה"ל, משמש ראש פרויקט "גדנ"עות" לגיוס חרדים והיה אחד ממקימי המכינה הקדם־צבאית החרדית הראשונה. במקצועו הוא רבש"ץ היישוב שבו הוא מתגורר, זאת תוך שירות במילואים בהתנדבות ובהצטיינות.
אקרמן מחבק את המגזר החרדי ועוסק בקירוב לבבות. הוא מאמין כי הוא צריך להיות חלק מהמיינסטרים הישראלי, חלק מהחברה. זאת הדרך שלו למימוש הערכים שעליהם התחנך, והוא פועל בתחושת שליחות מתוך אמונה שלמה שמהאחדות תבוא הגאולה.
35 קילומטר משם, ביישוב יצהר, גר אלקנה פיקאר, נשוי ואב לשישה, עובד בבנייה. פיקאר עומד כיום במרכזו של קמפיין שהוא לא רצה בו. פרצופו מתנוסס על לוחות מודעות ברחבי יו"ש, ואנשים מצטלמים עם תמונתו ומעלים לפייסבוק תחת הכותרת "כולנו אלקנה פיקאר". למה? כי הוא התבשר על כך שעוד מעט יורחק מביתו וינותק מילדיו ומפרנסתו. אנשי שב"כ שהודיעו לפיקאר על כך סיפרו כי הסיבה להרחקה מינהלית זו היא העובדה שהוא מארח את נוער הגבעות בביתו.
פיקאר הוא לא נער גבעות. הוא איש שקט וחייכן שאינו מנקב צמיגי מכוניות של פלסטינים או הולך "לתנזם" בכפר הסמוך. כשהוא רואה נערים בשוליים, הוא מכניס אותם הביתה. מחבק ומארח אותם לסעודת שבת. נותן להם תחושת שייכות והרגשה שהם רצויים בתוך המערבולת הזאת של הגיל והדחייה, הרדיפה והסערה. עצם הקירוב הופך את הנוער הדוקרני הזה לרך יותר. כי פיקאר בא מאהבה.
אני לא יודעת אם הייתי יכולה להכיל זאת. בנוער הזה יש התרסה רבה שלי אין סבלנות או יכולת לקבל. אני לא מסכימה עם חלק מהמעשים שלהם או עם האידיאולוגיה שלהם ועדיין, בחברה הישראלית יש הרבה גופים שיודעים להכיל בלי להסכים. שיודעים גם לשקם אנסים ורוצחים, להבדיל. נדמה שהכל מובן, וכמעט הכל לגיטימי, חוץ מנוער הגבעות.
אוזניים לכותל
הכל התחיל כשפיקאר הזמין לקפה כמה נערים שעבדו איתו. נערי גבעות עובדים בדרך כלל בחקלאות או בבנייה. ככה זה כשאתה לא גר בבית וצריך להתפרנס, אבל אין לך הכשרה או מקצוע. בנייה וחקלאות הן גם דרכים לממש את האידיאולוגיה של הפרחת השממה. זה בטח ירגיז כמה אנשים, אבל הנוער הזה מאמין שהוא ממשיך את עבודת החלוצים מקימי המדינה.
הקפה המשיך לארוחות, והארוחות לסעודות שבת ולשיעורי תורה, ומהון להון נוצרה מעין פינה חמה לנוער בביתו. "יש חבר'ה שהגיעו מהבלדים (גבעת הבלדים שליד כוכב השחר - ק"א), שבחודשים האחרונים עושים להם את המוות", מספר פיקאר בראיון יחיד לתקשורת, שאין לו אמון ברובה. "עושים להם פרובוקציות ומארבים, מחרימים להם ציוד, מרחיקים אותם ועוצרים אותם כל הזמן. עכשיו כבר לא נשאר שם כלום, רק כמה חבר'ה שישנים בשטח עם צילייה. זה מה שהשאירו להם".
"אני מסתכל עליהם כמו אח גדול, ורואה חבר'ה די ממורמרים", הוא אומר באמפתיה. "אני לא איש חינוך, אבל אני יודע להקשיב. אני כמו אמא, לא כמו אבא. אני לא אומר להם מה לעשות או מה לא לעשות. אני אוהב אותם, כי הם מזכירים לי את עצמי בגיל שלהם - גם אני הייתי ככה".
האם אתה מנסה לנתב אותם, להסביר להם מה טוב ומה רע, אני שואלת.
פיקאר מסביר לי שהם לא מדברים על זה בכלל. הנערים לא מספרים לו על מקרי אלימות, כי בכל מקום יש האזנה, וגם נייד פשוט הוא מכשיר האזנה. "אוזניים לכותל", הוא מבהיר.
אל המועדון המאולתר של פיקאר מגיעים בני נוער מכל הארץ ומכל גוני האוכלוסייה - החל בבנים של רבנים וקצינים בכירים וכלה בבנים למשפחות הרוסות. "אלו נשמות גבוהות שלא מסתדרות במסגרות נורמליות. הם מחפשים דרכים לממש את האידיאולוגיה שלהם. צריך לאפשר להם להקים גבעות ולתת להם להתעסק בדברים חיוביים. זה מה שישמור עליהם בני אדם".
בפגישתו עם גורמי שב"כ נאמר לפיקאר שיורחק לארבעה חודשים מיו"ש ובמשך שישה חודשים ייאסר עליו ליצור קשר עם הנוער שעובד אצלו. "אמרו לי שאם לא אשתף פעולה יגרמו לכך שלא יהיו לי עובדים ושהפרנסה שלי תיפגע", הוא מספר.
צו הרחקה מינהלי הוא כלי אנטי־דמוקרטי, שמשתמשים בו במקרים קיצוניים בלבד. אבל כשמדובר בנוער הגבעות, ואפילו במי שאינו נער גבעות אלא רק מעניק להם מקלט, נדמה שהכל מותר. לא ברור מה האינטרס של כוחות הביטחון בעינוי הזה. אם עבר פיקאר על החוק, אנא העמידוהו לדין כמו כל אזרח אחר.
משפחות פשע שלמות סובבות ברחובות הערים, כי יש נהלים מסודרים שלפיהם יודעים את מי מותר לעצור ואילו ראיות יש להביא כדי להעמיד אדם לדין. כל זה נכון לגבי כל אזרח, אלא אם כן יש לך פאות ואתה גר ביצהר. בצעד זה מרחיק המפקד את פיקאר מאשתו ומילדיו ופוגע בפרנסתו, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות בנדון.
גם אקרמן וגם פיקאר מאמינים שהם מקרבים את הגאולה. גם אני מאמינה בזה. הם פועלים למען אחדות, למען אהבת ישראל. רק שהראשון נתפס בעיני הצבא כ"טוב" והשני כ"רע". אחד מצטיין, והשני פושע. אבל החשיבה השטחית הזאת מביאה רק רע לעולם, רק פירוד וכעס. עדיין יש לכוחות הביטחון הזדמנות לעשות משהו טוב, לבטל את הצו ולהעלות את שני החברים האלה על נס: את זה המקרב חרדים ואת זה הנותן לנערי הגבעות בית חם.