יום העצמאות עבר השנה אצל כמה עיתונאים מהצד השמאלי של המפה עם מנה מוגברת של חמיצות. יש מי שהתקשו לשמוח, כשממשלת הימין הנוכחית עודנה מכהנת. אחרים היו משוכנעים שהם מזהים נפילת מצב רוח כללית. שניים מוותיקי הכותבים נשבעו שהם מזהים השנה ירידה משמעותית בנוכחות של דגלי המדינה על המכוניות ועל המרפסות.



יואב קרן, עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", השקיע וצילם את הרהוריו וכאביו בסרטון שהעיתון שלו קידם היטב וזכה ליותר ממיליון צפיות ברשת. אני מבקש להשיב לו כאן גם משום שאני מכיר אותו מהימים שבהם עבדנו פעם יחד ב"מעריב", גם משום שאני מעריך אותו כאיש טוב, רציני, נבון, נעים שיחה, ובהחלט לא כזה שניתן לבטל אותו כ"שוליים סהרוריים".



"זה יום העצמאות הראשון ב־44 שנותי שהרגשתי לא שייך לכאן", העיד על עצמו בסרטון. "אני ישראלי ויהודי. נולדתי וגדלתי בארץ. גם הורי. ארבע שנים בפנימייה הצבאית. לוחם בצנחנים... חמש שנים קבע. 18 שנה במילואים... הלוואי שלא הייתי צריך לנופף בעברי הצבאי כדי לזכות בחותמת כשרות... נכון, אני לא מצביע ליכוד. נכון, אני אשכנזי. נכון, אני חילוני. אבל היי, אני רב סרן במילואים. וחוץ מזה, הבנות שלי חצי מזרחיות, זה גם נחשב, לא? כשמירי רגב מדברת על חיסול האליטות הישנות, היא מתכוונת גם אלי... כשנתניהו מדבר על התקשורת השמאלנית, הוא מתכוון גם אלי, על אף שאני לא באמת שמאלני. כשבנט מדבר על התל אביבים ששותים אספרסו, הוא מדבר גם אלי, על אף שאני גר בחולון.



"וכשאנשים כותבים לי 'חלאה', 'טינופת', ו'חתיכת חרא', רק משום שמתחתי ביקורת על שרת התרבות בפוסט שפרסמתי בפייסבוק, אני יודע שהם מתכוונים לכל מילה... ביום הזיכרון הנחתי זר על קברו של רב סרן יונתן בגין, בבית העלמין הצבאי בחולון. יונתן, טייס 16־F בנו של חבר הכנסת בני בגין... נהרג בשנת 2000 במהלך טיסת אימונים. כשעמדתי ליד קברו... חשבתי על הצל, אותו פעיל ימין וחבר ליכוד שהאשים לאחרונה את האב השכול בני בגין כי 'חינך את ילדיו לשנאת ישראל'... כשפעילי ימין צועקים להורים שכולים 'נאצים', רק כי בחרו להשתתף בטקס היהודי־פלסטיני, כשהם כותבים ש'צריך להשמיד את כל השמאלנים', אני מרגיש שגם את יום הזיכרון מנסים לקחת ממני. אני אוהב את המדינה, אבל כנראה שהיא כבר לא אוהבת אותי".



ומכיוון, יואב, שאני לא מאמין שאתה חושב ש"המדינה" לא אוהבת אותך רק בגלל פוסט של הצל או בגלל כמה אנשים שאתה ואני לא מכירים שקראו להורים שכולים "נאצים", נשארנו עם נתניהו שקרא לך "תקשורת שמאלנית", ועם מירי רגב שדיברה על חיסול האליטות.



# # #



אני רוצה לבקש ממך לצאת לרגע מהפוזיציה שלך, ולנסות להבין איך נראים הדברים מהצד השני של המפה. הצד הימני. אני יכול להתחבר אליך, כשאתה נעלב אחרי שמירי רגב מדברת על חיסול האליטות. אבל הרבה יותר מזה מעניין אותי לשאול אותך איפה הייתם, אתם וחבריך, במשך עשרות שנים, כשאותן אליטות, שאתה מעיד על עצמך שאתה נמנה עמן, צופפו שורות ולא נתנו לכל המירי רגבים להיכנס למעגל?



אני לא מדבר על הימים של הפנקס האדום. לא עד לשם אני מגיע. אני מגיע לזה שגם 40 שנה אחרי המהפך הפוליטי המדובר כל כך, האקדמיה נשלטת כולה על ידי שמאל, שלמיטב הבנתי הוא הרבה יותר שמאלה גם ממך. והתקשורת, בטח הציבורית, נשלטת כולה על ידי קו פוליטי שהוא הרבה יותר קרוב אליך מאשר למירי רגב. ובית המשפט העליון נשלט על ידי אנשים שהפתק שהם שלשלו בקלפי הרבה יותר דומה לפתק שלך מאשר לפתק שלה.



מה שמדהים באמירה של מירי רגב זה לא הרצון שלה להחליף את האליטות. מה שמדהים זה ש־40 שנה אחרי המהפך, מירי רגב עדיין צריכה להזכיר לעצמה ולנו שהיה מהפך כזה משום שבמשך שנים לא אפשרתם לו באמת לקרות. בכוח לא אפשרתם. בכוח המשפט. בכוח התקשורת. בכוח האקדמיה. בכוח היכולת לצופף שורות.



עמדת על קברו של יונתן בגין המנוח והתביישת ממה שאמר הצל עליו ועל אביו? גם אני מתבייש. אבל אתה יודע על כמה קברים ביהודה ושומרון עמדו חברים שלי ביום הזיכרון האחרון, והתביישו ממה שאומרים בשמאל וממה שכתבו במהלך השנים בעיתונות שלך ושלי על מי ששוכבים שם מתחת לאבן? על רועי קליין, ועל עמיחי מרחביה, ועל אלירז פרץ, ועל בניה ריין. אתה הרי יודע איך מוצגים אצלנו מתנחלים כמותם. כחמסנים, כגזלנים, כאלימים, כמחרחרי מלחמה, כמי שאשמים בכל הרעות שאופפות אותנו.



אני גם התביישתי כשבמהלך מבצע צוק איתן, שבו נפלו סרן צבי קפלן וסגן הדר גולדין, שניהם בוגרי המכינה בעלי, ועוד שלושה מבוגרי המכינה הזו - מ"פ בצנחנים, מ"מ בגולני וחייל שלו - נפצעו, כתב הפרשן הבכיר של העיתון שלך, נחום ברנע, ש"הבעיה שעלתה במבצע הזה... מתרכזת בקצינים דתיים בוגרי עלי". לא הצל. לא מפגינים אנונימיים. נחום ברנע. חתן פרס ישראל לעיתונות.



וזה בדיוק ההבדל האמיתי בין ימין ושמאל בהקשר הזה. המקללים מימין, ובהחלט יש כאלה, הם כמעט תמיד אנשי שוליים. טוקבקיסטים מהקצה של הקצה. בצד הפוליטי שלך, מנגד, מנבלי הפה והמקללים הם האליטות. סופרים, משוררים, מרצים באקדמיה, אלה המכונים "אנשי רוח". ההשוואות של ממשלת ישראל לגרמניה הנאצית באות אצלכם מהקרם דה לה קרם של המחנה. אם היינו משחקים במי נעלב יותר מזה ומקריאות למלחמת אחים ומלעג ומבוז למחנה השני, אתה היית ממשיך לצטט את דף הפייסבוק של הצל, ואני הייתי מצטט את שולמית אלוני ואת זאב שטרנהל ואת עמוס עוז ואת דויד גרוסמן ואת מאיר שלו ואת יאיר גרבוז ואת עודד קוטלר ואת "ארץ נהדרת".



ואם אנחנו בעניין של להיעלב מאמירות לא נעימות כלפי יריבים פוליטיים, אני תוהה היכן היית משבץ את יצחק רבין המנוח, שאת מורשתו המחנה שלך נושא בגאון, שכל מה שהיה לו לומר לאלה שמחו נגד הנכונות שלו לרדת מרמת הגולן, זה שהם "פרופלורים".



# # #



ומכיוון שהזכרתי מתנחלים, ומכיוון שאתה מרגיש שהמדינה כבר לא אוהבת אותך, אני רוצה להחליף איתך מילה גם על ימי ההתנתקות. על הימים שבהם מדינת ישראל החריבה עם שופלים את בתיהם של עשרת אלפים איש על לא עוול בכפם, ובעיתון שלך ושלי הציעו להם ש"נעבור את זה יחד". אתה יודע למה אני זוכר כל כך טוב את הימים ההם ב"מעריב"? כי הצעתי אז למוסף השבת, שנדמה לי ששימשת אז כסגן העורך שלו, טור דעה שהייתה בו ביקורת על אנשי גוש קטיף. הרעיון לבקר את המפונים, ועוד כשזה בא ממני, היה כנראה מלהיב עד כדי כך, שזו הייתה הפעם הראשונה בקריירה העיתונאית שלי שהמוסף העניק לי עמוד שלם לפרוש בו את דעתי.



כך או כך, 10,000 איש בגוש קטיף הרגישו אז שהמדינה לא כל כך אוהבת אותם. גם העיתונות לא. אותה עיתונות, שבדנ"א שלה מצויה חמלה בסיסית כלפי מי שמאיימים להרוס לו את הבית, אבל בגוש קטיף היא עודדה את הפינוי בתופי טם־טם. עודדה, והסיתה נגד המפונים, והמציאה עליהם סיפורים שהם מסוכנים ושהם מתכוננים לירות על חיילים ומה לא. אתה נעלבת מטוקבקים שכתבו נגדך ומאמירה כזו או אחרת של שרת התרבות? להם הרסה הממשלה מפעל חיים, ויישובים, ובתים, ופיזרה אותם בכל הארץ, והותירה רבים מהם מוכים, מובטלים וחולים.



ומה הם עשו בתגובה? צילמו סרטון שמראה שדפקו אותם על אף שבניהם שירתו ביחידות קרביות? לא ולא. הם שלחו את הילדים הבאים שלהם ליחידות עוד יותר קרביות, ודרבנו אותם לתרום עוד יותר ועוד יותר. ובמקום היישובים שהמדינה הרסה להם, הם הקימו יישובים חדשים. לא בחולון. בנגב ובחבל לכיש. אף על פי שהם ידעו שאותם מי שמבכים היום את מותה של הדמוקרטיה או שסתם לוקחים ללב אמירה כזו או אחרת של נתניהו, שתקו כששרון נבחר על מצע של תמיכה בהתיישבות, והחליט להרוס אותה. ושתקו כששרון פיטר שני שרים רק כדי שיוכל להעביר בממשלה את מה שבא לו. ושתקו כששרון הלך למשאל מתפקדים וצפצף על תוצאותיו.



בוא אספר לך סיפור. כמה חודשים אחרי ההתנתקות נפגשתי לראיון עם הרב חיים דרוקמן. בהיותו אחד מבכירי רבני הציונות הדתית, סקרן אותי מאוד לדעת מה יש לו להגיד אל מי מבני המגזר הדתי־לאומי שבעקבות החלטת הממשלה להרוס את גוש קטיף, קשה להם להניף ביום העצמאות את דגל ישראל וקשה להם להתפלל לשלומה של המדינה. הרב דרוקמן זעם. עצם המחשבה הזו הוציאה אותו מדעתו. "וכשאני נכנס לבית הכנסת, והחזן לא מוצא חן בעיני, אז אני מפסיק להתפלל?", שאל בכעס גדול.



# # #



שמע לי, יואב, יש לנו הרבה יותר סיבות משלכם להקליט סרטונים שמספרים שלא אוהבים אותנו. אתם הצבעתם כל השנים לשמאל וכשהמנהיגים הנבחרים שלכם סטו מהדרך, בדרך כלל קיבלתם אותם עוד יותר שמאל. כך רבין עם רמת הגולן, כך רבין עם אוסלו. אצלנו באמת היה על מה לכעוס וממה להתבאס. אצלנו, ממשלות הימין שנשבעו אמונים להתיישבות, הן אלו שהקפיאו אותה. אצלנו, מנחם בגין עקר את סיני, ואריאל שרון עקר את גוש קטיף, ויצחק שמיר הלך לוועידת מדריד, ונתניהו להסכם חברון ולהקפאה ולנאום בר אילן. אם כללי המשחק הדמוקרטיים עוד מעניינים כאן מישהו, יש לנו קצת יותר על מה לבוא בטענות.



ואם לסכם את הדברים, נראה לי שהכל מתחיל עם זה שיש לכם, לך וללא מעט חברים במחנה שלך, בעיה עם כללי המשחק הדמוקרטיים. אתם מוכנים להסכים לקיים בחירות פעם בכמה שנים, אבל לא באמת מוכנים שנעשה משהו עם התוצאות שלהן. ולכן, כששרת החינוך, יולי תמיר, מיהרה להשחיל מינויים פוליטיים במשרד תשעה ימים לפני הבחירות זה היה בסדר, ואצל נפתלי בנט כל החלטה היא סערה. ולכן, לאהרן ברק מותר היה להחליט שיש מועמדים שלא מתאים לו למנות לבית המשפט העליון כי הם לא באג'נדה הנכונה, וכשאיילת שקד שוקלת שיקולים כאלה היא נתפסת כמורדת במלכות. ולכן, כששרשרת שרים העניקה תקציבים רק למוסדות תרבות תל אביביים זה היה הגיוני, וכשמירי רגב מבקשת להסיט תקציבים גם לפריפריה אתה מצלם סרטון ומודיע שנעלבת.



הסרטון שלך, אם יורשה לי לפרשן, מבטא את סיפורה של קבוצה שמישהו הזיז לה את הגבינה. קבוצה שנכנסו אליה, לסלון הישראלי שהיא ניהלה, כמה "אחרים" - "אחר" דתי, "אחר" מזרחי, "אחר" מהפריפריה - ותבעו את חלקם. תבעו, ולראשונה אחרי שנות דור גם למדו לקחת.