נטייתם הכמעט אוטומטית של שליטים רבים לאורך ההיסטוריה להפגין שנאת יהודים בכל עת משבר לאומי, מובנת רק על רקע שנאת יהודים עמוקה, רחבה ועתיקה שרווחה בקרב העמים הנוצריים באירופה, כמו גם במדינות מוסלמיות רבות. אם האנטישמיות לא הייתה מכנה משותף עממי רחב, לא היו השליטים מסתמכים עליה כדי לגלגל מהם כל אחריות למצוקות, ללכד סביבם את בני העם שכמעט מאסו בשלטונם, ולהפנות את השנאה והאלימות מהם אל עבר היהודים. והיום גם אל עבר מדינת ישראל.
אין בכך כדי להסביר כמובן את שורשי האנטישמיות עצמה. זו עתיקה מאוד. נפוצה מאוד בעמים שונים, הסוגדים לאלים שונים, מתרבויות שונות מאוד. מימי מצרים העתיקה והחשש שמא יתמרדו העבדים העבריים בעת מלחמה "ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ", והשנאה הצרופה ליהודים הגלומה בבקשת המן "להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש", אפילו בלי התירוץ המצרי. אלו היו התוכניות הראשונות ל"פתרון סופי". משם התפתלה הדרך בנהרות הדם של מאות אלפי היהודים, בשם הכנסייה, בשם הממלכה או המורדים בה, בידי נושאי הצלב בדרכם לשחרר את "הקבר הקדוש" מידי המוסלמים, ודרך אין ספור שחיטות ופוגרומים מאורגנים.
וכל מי שסבור כי תחת שלטון האסלאם זכו היהודים לחיים ארוכים וטובים, ומתרפק על "תור הזהב" של היהודים תחת שלטון האסלאם בספרד, שוכח כי זה הסתיים בפוגרום האיום בגרנדה, בהשמדת יהודי צפון אפריקה, וכן בפרס ובתימן. והרי כך כתב יהודה הלוי: "הֲדָפוּנִי הֲלָמוּנִי בְּנֵי עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל/זֶה טוֹרֵף וְזֶה מְחָרֵף וְזֶה מוֹאֵס וְזֶה גוֹעֵל". וכן בעת החדשה: בכל רחבי יבשת אירופה, בארצות ערב, במערב ובמזרח.
על רקע שנאת יהודים זו שינקו עמים רבים עם חלב אמם, או בתקשורת, מובן "ההימור הבטוח" של השליטים הרוצים בתמיכת בני עמם לרתום לעגלתם שונאי יהודים גם בארצות אחרות. כך יכול היה שר פנים אנטישמי ברוסיה הצארית להשתמש בססמת הקוזאקים: "הכו ביהודים והצילו את רוסיה". כך יכול היה היטלר לצייר את כל בני הגזע היהודי כאויבי העם הגרמני, ואת היהדות הבינלאומית כשולטת בעולם ואחראית לכל המצוקות בגרמניה אחרי תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.
וכך עושה היום רג'פ טאיפ ארדואן, הסולטן הטורקי החדש הרוצה להפוך עצמו למנהיג העולם המוסלמי. כל מי שתוהה "מה עקץ" פתאום את ארדואן, ומדוע בחר דווקא בעת הזאת לשוב ולהאשים את ישראל ברצח ילדים, באפרטהייד, בכוונה להשתלט על "אל־אקצא" - צריך לזכור כי רק לפני שבועיים צלח בקושי, אולי בסיוע זיופים נרחבים, את משאל העם שהעניק לו קיסריות, בדרכו אל הח'ליפות הנכספת. הוא עצמו שונא ישראל מובהק, ישראל העם וישראל המדינה, אך הצהרותיו האחרונות אינן סתם פרץ שנאה בלתי נשלט אלא צעד פוליטי מחושב היטב.
תגובה הולמת
ומכאן לתגובה המתבקשת של ישראל. שמעתי "מומחים" צבאיים ואסטרטגיים, דיפלומטים ואנשי כספים, המסבירים כי עלינו להתעלם מהתקפותיו הפראיות של ארדואן. הנה, גם את גרמניה והולנד כינה "נאציות" לצרכים פוליטיים. הכל זה עניין פוליטי פנימי, הם מסבירים, ולנו יש אינטרסים מדיניים ומסחריים חשובים מאוד בטורקיה, ואל לנו לאבדם בתגובה נמהרת מדי להצהרותיו של ארדואן. ועוד הסבירו לנו כי הסכם הכניעה וההשפלה שחתמה ישראל לפני כשנה כדי לשכך את זעמו של ארדואן אחרי תקרית המרמרה, והפיצויים שהסכמנו לשלם כי הרגנו עשרה מחבלים רצחניים על סיפונה, נועדו למנוע הגשת תביעות נגד קציני צה"ל בבית הדין הבינלאומי בהאג.
ונתניהו, תחת לחצו של הנשיא אובמה, נכנע והתרפס והתנצל ושילם. כמי שאינו יודע שמי שנכנע פעם אחת לבריון השכונתי ומשלם לו דמי חסות, ייאלץ להמשיך לשלם עוד ועוד. ככה זה בעסקי הפרוטקשן. וגם התחייבותו של ארדואן למנוע מהמחבלים של חמאס לפעול מטורקיה הייתה כלא הייתה, כיוון שאלו ממשיכים לגייס מחבלים פלסטינים בטורקיה, לאמן אותם בסוריה ובלבנון, ולממן את חמאס בעזה.
ובכן - אין די כמובן בתגובה החריפה שהשמיע משרד החוץ שלנו, שהזכיר לארדואן את הפגיעה בזכויות אדם בארצו. ואין בה די כמובן גם כי מיד למחרת ריכך נציג משרד החוץ את התגובה והכריז על תקוותו כי "התקרית מאחורינו". בשונאי ישראל מסוגו של ארדואן, המבטאים את שנאתם ומשתמשים בה ללכד סביבם את בני עמם, אי אפשר לטפל בגינויים או במחאות. אלו מבינים רק כוח. הרבה כוח.
וכוח אינו חייב להיות צבאי כמובן. אם הח'ליף ארדואן רוצה להצטייר כמגן האסלאם ונלחם על "המקומות הקדושים" שלו בארץ ישראל - צריך כל העולם המוסלמי להיווכח מיד כי פעולתו של ארדואן מביאה דווקא לתוצאה הפוכה. להחלשת אחיזתו של האסלאם בהר הבית. להנפתו המחודשת של דגל ישראל בהר, זה הדגל שהונף בדיוק לפני 50 שנה, לארבע שעות, והוסר בפקודתו של דיין. וצריך העולם המוסלמי כולו לדעת כי התגובה באה לבטא את ריבונותנו השלמה בהר הבית, אך עיתויה נקבע כיוון שהח'ליף ארדואן התערב בתחומי ריבונותנו.
ואם הסולטן ארדואן רגיש מאוד לכל תביעה להכרה באחריותה של טורקיה לרצח העם שביצעו הטורקים בארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה - צריכה ישראל ממש עכשיו לצרף את קולה וחתימתה להכרה הבינלאומית המתרחבת בפשע הזה. כי אצלנו מוצאים כל פעם סיבה אחרת לא לעשות את הצדק ההיסטורי זה. פעם היחסים שלנו עם טורקיה טובים מדי מכדי לקלקלם, ופעם - הם רעים מדי ולא כדאי להוסיף עוד מתח. ובכן: זו השפה היחידה שארדואן יבין. שפת הכוח המדיני.
ואם ימשיך להתחצף, יש רק לרמוז כי יש לנו אינטרסים עמוקים בחיזוק החבל הכורדי האוטונומי בצפון עיראק. גם כורדית מבין ארדואן היטב, והוא זקוק מדי פעם לתזכורת כי הוא אינו השחקן הגיאופוליטי היחיד בזירה. וכבר נאמר אלף פעמים: בסביבה שבה אנו חיים אין מעריכים חולשה. מי שאינו מגיב בעוצמה ומפרפר בהתרפסות - נטרף.
ויש בנו רבים, רבים מדי, העושים את חשבון האינטרסים ותובעים לסלק כל שיקול רגשי וסמלי. הם חוששים שמא ייפגעו יחסי המסחר הענפים שלנו עם טורקיה. ובכן להווי ידוע: בימים המתוחים ביותר, אחרי משט המרמרה, נרשמה עלייה בסחר החוץ שלנו עם טורקיה ליותר מ־4 מיליארד דולר למרות ביטול כל העסקאות הצבאיות. והיום הוא כבר עומד על כ־6 מיליארד.
ובכן, גם הטורקים מבינים כי אל להם לירות לעצמם ברגל. אסור לישראל לחזק את הססמה האנטישמית העתיקה "הכו את היהודים בכיסם" ולפעול כאילו תמורת הכסף נהיה מוכנים למחות את הרוק ולהמשיך להתעלם מהסטירות. נתניהו כתב את "מקום תחת השמש" וביקש ללמד את העולם כולו כי אסור להיכנע לטרור, או לנסות לרצות ולשחד אותו. הלקח הזה נכון מאוד גם במלחמה באנטישמים מסוגו של ארדואן.