השבוע לפני 34 שנה שמעון פרס קרא לי לביתו ובישר לי שהוא ויצחק רבין החליטו לשלוח אותי לפתיחת משא ומתן רשמי באוסלו עם נציגי אש"ף. זו הייתה הכרעה חשובה מצד שניים ממייסדי הכוח הביטחוני של ישראל, שבה העזו להגיע להחלטה היסטורית על חלוקת הארץ. פרס הלך בציווי ובנתיב שסלל דוד בן־גוריון עם הקמת המדינה, שלפיו עדיפה מדינה יהודית ודמוקרטית על חלק מארץ ישראל מאשר כל הארץ בלי מדינה יהודית. ההכרעה הזאת גם עומדת לפנינו היום. אלא שהממשלה הנוכחית הולכת לכיוון ההפוך, לעבר מדינה דו־לאומית.
הסכמי אוסלו יצרו מסגרת משא ומתן ומאבק לעבר פתרון שתי מדינות. ההסכם היה נכון על מרבית חלקיו, אולי מהוסס מדי. הוא נפגע קשות בידי מתנגדיו בצד הפלסטיני, חמאס, ובידי הצד הישראלי, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתנגד להסכם, חדל מליישמו בגיבוי המתנחלים. הטרור בזמנו התבצע נגד ההסכם, לא בגללו. כל הכרעה למען שלום, גם בעתיד, תגרור בתחילת הדרך התנגדות אלימה. יש צורך במנהיגים, כפי שפרס היה, עם רבין, שיש להם אומץ לעשות את הדבר הנכון למען זהותה של המדינה ולא לטובתם הפוליטית. מעל לכל פרס האמין שהסכמי אוסלו הם מצפן מוסרי, וכי אסור לעם היהודי להפוך לכובש.
לפני מותו פרס היה מוטרד מעתיד המדינה אך חש אופטימי שמורשת זו תיושם בסופו של דבר. לו היה בחיים, הייתי שואל אותו כיום כיצד רצוי לישראל להתנהל מול נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אין לי ספק שהוא היה בעד עיצוב משותף עם טראמפ של אסטרטגיה אזורית למען פתרון שתי מדינות, עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, נשיא מצרים א־סיסי והמלך עבדאללה הירדני, בין היתר על בסיס היוזמה הערבית, שעל הרבה מחלקיה הוא בירך. בשנות ה־90 ובשנים האחרונות לנשיאותו פרס קיים קשר חשאי עם מדינות שאין לישראל קשרים דיפלומטיים איתן לטובת השגת הבנה על מרכיבים חיוביים ביוזמה הערבית.
פרס היה מתלהב כיום מבחירתו של עמנואל מקרון לנשיאות צרפת. הוא אהב את צרפת, ופריז הייתה מעין בית שני עבורו. הוא כבש את צרפת בסערה דיפלומטית בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, עת הקים את הכור הגרעיני בדימונה ואת התעשייה האווירית. הוא ניהל חברות עמוקה רבת־שנים עם הנשיא פרנסואה מיטראן, שהיה אחד משלושה מנהיגים שאותם שיתף בסוד המגעים באוסלו (עם קלינטון ומובארק). פרס מאוד העריך את הישג הקמת האיחוד האירופי, כביטוי לשלום אולטימטיבי בין צרפת וגרמניה. כיום היה תומך בשילוב ידיים בין הנשיא הנבחר מקרון לאנגלה מרקל לטובת מדיניות חוץ אירופית עצמאית מחד גיסא, מול רוסיה, ובעד תהליך שתי מדינות באזורנו.
פרס היה מזועזע עמוקות כיום מחוק הלאום, ורואה בו חוק גזעני. הוא פעל כל חייו ברוחם של שני מסמכים היסטוריים - עשרת הדיברות ומגילת העצמאות. בעיניו חוק הלאום היה נחשב סתירה לשניהם; המבחן בעיניו למדינה עם רוב יהודי הוא בעיקר ביחס השוויוני למיעוט. הוא מאוד חסר היום. חסר קולו הצלול והאופטימי. חסר שומר סף לדמוקרטיה הישראלית.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת