בסוף זה יקרה גם לך: כשבחורה מתחילה להיות אישה

את עוד לא אי–שה, אמר לי פעם, לפני כמעט 20 שנה, איזה במאי תיאטרון שרצה להדגיש את המילה אישה ושם דגש על ה"שה", כאילו שזה מה שיהפוך את המילה להרבה יותר אטרקטיבית ממה שהיא באמת. ואולי גם אותי מילדה, כך לפחות הוא חשב, לדמות הכריזמטית הנשית שגברים מפנטזים עליה. והכוונה לגברים מבוגרים שכותבים מחזות או אמנים מיוסרים שזקוקים למוזה או סתם גברים בשלים שמחפשים נשים בשלות. רק היום, כשאני אוטוטו אישה בת 40, אני מבינה את זה, אבל היי, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. בזמנו אמרתי לאותו במאי: “אוקיי, אתה צודק, אני לא אישה, אני בחורה או ליתר דיוק - עדיין לא אי–שה". כמובן שציינתי זאת עם ההדגשה והוא קצת התעצבן, חשב שאני מזלזלת בו ואפילו טרח לומר לי שעם גישה שכזו לא אגיע לשום מקום.

לא זלזלתי. המילה "אישה" באמת נשמעה לי קצת מפחידה ומאיימת בגיל 21 וגם בגיל 25. אפילו בגיל 30 וקצת, כשהייתי שומעת בחדשות שקרה משהו ל"אישה בת 31", צמרמורת הייתה חולפת בגבי. אישה?! זו יכולתי להיות אני, לעזאזל, היא יותר צעירה ממני, האישה בת ה–31 שמדווחים עליה עכשיו ברדיו, ואיך אף אחד לא רואה שהיא עדיין צעירה. ולמה בעצם מתעקשים על "אישה" ולא על "בחורה"? "אישה" זה בוגר, זה חזק, זה דומיננטי וזה מפחיד אם את לא שם, אם את לא מוכנה לתואר הזה, אם את עדיין חושבת כ"בחורה" - אף שעל פי כל ההגדרות המילוניות את אישה תל אביבית ולא בחורה תל אביבית - תלוי כמובן באיזה עיתון כותבים עלייך. 

והנה שיעור קצר בתורת היחסות שאי אפשר להבין גם אם יסבירו לכם המלומדים ביותר, אלא רק אם תנועו לבד מסיטואציה אחת לשנייה, תביטו לאחור ותסיקו מסקנות. גם הפעם לא אזכיר שמות, על אף יצר הסקרנות. אפילו העורך לא יודע. בחיי. 

לפני כמה ימים פנה אלי במאי התיאטרון ההוא עם ה"שה" באחת הרשתות החברתיות ושכח שלפני כמעט 20 שנה ארבה לו ילדה, בעצם בחורה שהיא טכנית על הנייר אישה, אבל אז היא ממש לא הייתה כזו, ליד בית קפה ידוע שכבר לא קיים בבית ציוני אמריקה, שם נהג לשבת עם שחקני התקופה ולשכנע אותם להצטרף לקבוצת תיאטרון חתרנית. ניסיתי לפנות בדרכים יצירתיות אל הבמאי המהולל, אפילו התקשרתי אליו הביתה ואשתו נזפה בי שאני חוצה גבולות ועם גישה שכזו לא אגיע לשום מקום (מספר 2). 

ואני בסך הכל רציתי לדעת איך אפשר להשאיר לו קורות חיים ותמונה - כך קראו לזה אז לפני שהיה פייסבוק וסלפי, ושחקנים נאלצו להוציא הון על בוק מלוטש בעותקים ספורים, כי למי יש כסף - ולחלק אותם ברחבי העיר לתיאטראות ולבמאים שיושבים בבתי קפה וזורקים את המעטפה החומה בסופו של יום לפח.  

וכשאזרתי אומץ וביקשתי יפה "סליחה, אבל הנה הפרטים שלי ואני ממש רוצה להגיע לאודישן" (הצלחתי להוציא מילה מהפה רק בניסיון החמישי), הוא אמר שהוא אכן מחפש אישה, אבל אני עוד לא אי–שה. “את מבינה?". הבנתי ממש. הגוף והנפש טרם הסתנכרנו עם הגיל ועם ההגדרה הביולוגית במילון. אלא שלפני כמה ימים כשראיתי את הפנייה המאוד מנומסת, שנדמה היה כי נוסחה שלוש או ארבע פעמים מחדש ולו רק כדי לגרום לי להתייחס אליה, חשבתי לעצמי שזה נחמד לגלות שיש “היררכיית אימה בחיים". תמיד יהיה מישהו שתעריץ או תחשוק בתגובתו גם אם אתה כבר במאי גדול, גם אם אתה זמר מפורסם או עיתונאית. הגלגל תמיד מסתובב בחיים, ובפעם הבאה כשאחשוש כך ממישהו, אזכור שהכל יחסי ושכולנו בסופו של דבר בני אדם. 

אני מניחה שזה היה מסר עבורי שהגיע באמת הזמן שאתחיל לעשות לעצמי הנחות עם חשבון הנפש הקשה של מה הספקתי ומה עדיין לא, ואיך יכול להיות שעדיין לא. ושלמרות כל מה שאני חושבת על עצמי, ועל אף כל ה"לא" שקיבלתי במהלך חיי, לא עשיתי, לא יכולתי, לא הצלחתי ולא הספקתי (עדיין), כנראה שעשיתי די הרבה. גם אם זה לא הרבה יחסית לאנשים אחרים בגילי. גם אם לי כאישה לקח הרבה זמן להגיע ל"שה" הזה, או להפסיק לפחד מהצל של עצמי. הנה אני סוף־סוף יכולה להרגיש שזכיתי בתואר הזה ביושר. 

לגברים, אגב, זה בחיים לא היה קורה.