כשאמא שלך הודיעה שהן נוסעות, חשבתי שכמעט לא נתראה: אולי פה ושם לאיזו ארוחת ערב או כשתהיה בין הים לשבט הצופים, שעליו אמרת לי פעם ברצינות שרק בני–עשרה מסוגלים לה: “פרויקט החיים שלי". ממש כמו שאני הייתי בגילך, אתה מגיע הביתה לעשר דקות פה, חצי שעה שם - ומלבד ארוחות שישי שעליהן אתה יודע שאני מתעקש - כבר כמעט שלא רואים אותך.
רגע לפני הבגרויות והמחנה האחרון שלך בצופים, פתאום נפרדתם - וראיתי אותך מתייסר וקצת עצבני, בקושי מדבר - ואז אוסף את עצמך ובונה מחדש, כי זה מה שגברים אמורים לדעת לעשות. ככה יצא שאחרי יותר משנה שבה לנת בבית פעם כן ופעם לא ופעם לא ידעת בעצמך ורק הרגעת שתודיע בוואטסאפ, פתאום חזרת לבלות פה יותר, מרגיל אותי מחדש לנוכחות של איש דעתן שנמצא בדיוק בגיל שבו חושבים שיודעים כבר הכל - החל מהטעויות בסגל של יונייטד ועד למחדל ערב מלחמת יום הכיפורים. אני מקשיב ולפעמים גם עונה, אבל לרוב רק מהנהן, כי מה אשיב לך חצי שנה לפני שאתה מתגייס? שכל העסק היה מכור מראש?
בדיוק עכשיו, כשאתה נדרש להתחייב להסכם הכי כבד שאיזשהו אזרח בעולם חותם עם מדינתו - אין לי לב לגלות לך שמאחורי הכותרת הכי ראויה שיש, מתחבאות אותיות קטנות שניסח הצד השני באמצעות סוללת עורכי דין, כדי שלעולם לא נבין. את ענייני הלב, לעומת זאת, אני משאיר לך לפתור בעצמך, בעיקר כי אני בטוח שתצליח. אמא שלך הייתה ודאי מתקוממת מול התשובה הזאת, אבל היא לא כאן עכשיו, אז אני מנצל את ההזדמנות לרמוז לך שעם הלוק שלך והצ'ארם והחיוך הכובש, כל מה שאתה צריך לעשות כדי להתחיל מחדש הוא פשוט להיות אתה.
בשאר הזמן אנחנו מדברים על כדורגל: את הציניות של מוריניו, בניגוד לזו של הפוליטיקאים, קל לי יותר לחשוף בפניך - ואתה בתגובה אומר לי משפטים נאיביים כמו: “לא רוצה אליפות, העיקר שישחקו כדורגל". והנה אנחנו מבלים את יום הזיכרון ואת יום העצמאות ביחד, ואני רואה איך אתה לוקח עמוק ללב את מה שאני כבר מזמן לא נותן לו לחדור, אחרת אשתגע. זו הפעם האחרונה לשנים הקרובות שבה אנחנו מציינים את היום הזה כשאתה עדיין לובש ג'ינס ולא דגמ"ח - ולי אין ברירה אלא להדחיק דברים שממילא לא אוכל להכיל.
ארבעה ימי איכות היו לנו יחד - ורוב הזמן עסקנו בזוטות, כמו למשל דיון על אילו סדרות להוריד ב–VOD רגע לפני שהתוכניות בטלוויזיה נהיות עצובות, אף על פי שהיה לי ברור שלא נצפה בהן - ובאמת בלילה, כשפרשתי לקרוא בחדר, נשארת בסלון מול “שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים" ושתית כל מילה בצמא, לא מאמין איך נראתה מדינת ישראל רגע לפני שאלוהים נכנס לפוליטיקה. את שאר הזמן בילינו במשחק האהוב עלינו כל כך, למרות (ואולי בגלל) שהוא מוציא את אמא שלך מדעתה: תכנון הארוחה הבאה.
“כל כך הרבה מוות", אמרת פתאום - ולא ידעתי אם אתה מתכוון ספציפית לתוכנית שבה צפינו או באופן כללי לשבוע הזה שחובר לו יחדיו בין אושוויץ לגבעת התחמושת, ואז הוספת: “אני חייב לרוץ לטקס בבית הספר - שאספיק להגיע לפני הצפירה", משפט שעליו עניתי בקולו של סבך המנוח שבוקע מגרוני בזמן האחרון לעתים קרובות: “נו, לפחות היום יש לך סיבה טובה לא לאחר כרגיל". ואתה חייכת ויצאת, הכלבה זקפה את ראשה כשהדלת נטרקה מאחוריך ואחר כך חזרה לרבוץ - ואני מיהרתי להתקשר לד' ולהגיד לו שיקנה, ולא אכפת לי כמה יעלה.
כך, בניגוד לכל מה שאני יודע על כדורגל, על החיים בכלל ועל מצב חשבון הבנק שלי בפרט, הזמנתי לנו שני כרטיסים לגמר הליגה האירופית בשטוקהולם, בלי לדעת אפילו אם יונייטד שלנו (שבכושרה הנוכחי תתקשה לנצח אפילו את עירוני אשדוד) תהיה שם כשזה קורה.
למה? כי בפעם הבאה שנרצה לתכנן משהו גדול ביחד, נצטרך לוודא מראש שאתה “יוצא שבת" - וגם אז להביא בחשבון שהכל נתון לשינויים של הרגע האחרון - אז איזה מחיר כספי יכול כבר להיות למשהו שיגרום לנו לחייך בלב: לך באמצע לילה ארוך של שמירה, ולי בלילה של געגוע מהול בחרדה. אה?
וכשאתה שב מהטקס, אני אומר לך: “יאללה, ילד, תארוז", ורואה איך חיוך גדול מתפשט לך על הפנים, מסתיר את זה שכל מה שאני יכול לחשוב עליו כרגע הוא שבפעם הבאה שתארוז ככה, יהיו שם גם מדים, ופתאום בא לי לחבק אותך חזק, אבל אני שומר את זה לגולים.
type="_moz" />