תרבות מדיחים

הייתם מצפים מעיתונות שנכוותה כה קשות (כוויות מדרגה שלישית כולל כותב שורות אלה) משגיאה גסה ולא תמימה בהימור על מי יהיה הנשיא הבא, שתנקוט משנה זהירות כאשר היא ממהרת להמר על הדחתו הכמעט בלתי נמנעת של דונלד טראמפ כמה ימים לתוך הקדנציה שלו. אפילו אני שרוצה להגן על המוניטין השחוק שלי מכל כיוון ואיום אפשרי, אינני יכול לעשות שקר בנפשי (שוב) ולא להצטרף לאלה שאינם רואים באיזה יקום דמיוני מסיים טראמפ ארבע שנים בבית הלבן.

אלה מסוג הדברים שעבורם נטבע לצערי מטבע הלשון השחוק "מה שלא רואים מכאן" וכו'. בדיוק כפי שמי שהיה ישראלי כל חייו וחווה באינטנסיביות את הפוליטיקה הישראלית ונחשף לנכלוליה, אינו יכול אחרי כעשור מחוץ לישראל, להבין את האימה הקיומית הנשקפת מפני חבריו, שאותם הוא פוגש בניו יורק נניח, המנסים להעיר אותו מתנומתו האקס–פטריוטית, כולל ניעור אלים של חלק גופו העליון ועיניים מזרות פחד וחוסר אמון, ולהסביר לו פרשות הנקראות 1000, 2000, אגדות מסמרות שיער על צוללות גרמניות ובקבוקי השמפניה המשיקים אותן ועל איזה תאגיד שידור מוזר שעד עכשיו לא הצלחתי לרדת לפשרו. לא, הם צועקים בבעתה, אל תחזור לישראל, נורא כאן. גם באמריקה לא משהו, אני משיב להם ומנסה לתאר את החיים תחת הקומנדנט (קומדיאנט) טראמפ.

יום עבודה (?) רגיל, אני לואט באימה, יושב מול הטלוויזיה עד שאני מאבד את התחושה בגפי, וצופה כיצד מצליח נשיא שטרם מלאו ארבעה חודשים לכהונתו, לתזז את אחת האומות המסודרות ובעלות התקשי"ר הנוקשה השלטוני והפרוטוקול המסודר בעולם. כך שחלק ניכר מהזמן יושבים באולפני הטלוויזיה, שהחלו להיראות כמו היציע בדרבי כדורגל ישראלי, מומחים להיסטוריה נשיאותית באמריקה - לא ידעתי כמה רבים יש כאלה וכמה פופולרי הוא משלח ידם - ורבים ביניהם בשאלה אם היו בעבר תקדימים כאלה להתנהגות ביזארית של נשיא מכהן והבוקה והמבולקה שהיא ממיטה על החובה לנהל באורח מסודר את האומה שנהוג היה לדבר בה כמנהיגת העולם החופשי.

טים נפתלי, מי שהיה מנהל הספרייה ע"ש ריצ'רד ניקסון ואמור לדעת דבר או שניים על מעלליו של "אינני נוכל" דיק, ושהעניק לשערו גוון ערמוני אחרי שהבין כי האולפן הוא ביתו החדש והאומה משפחתו, חדל להדוף את ההשוואה המצמררת, המנסרת כאן מיומו הראשון במשרד הסגלגל של טראמפ, לימי ולמעללי ווטרגייט לפני 45 שנה, אלא בוחש בדקויות ובהבדלים המסוימים בינתיים בין שתי התקופות. מה שאפילו בכיר המומחים לבן השיער קרל ברנסטין הדף בנחירות בוז לפני ארבעה חודשים, את הצורך הכפייתי להעמיד את הפרדיגמה המשווה בין ווטרגייט לקרמלינגייט, מגן עדיין על הבדלים קוסמטיים בלבד שעה שהקדנציה שועטת אל קיר הבטון כרדופת שדים ורוחות.

כדי להסיר ספק: זה מטומטם מצד הדמוקרטים לעלות על רכבת ההדחה הזאת טרם שמלאו דוודיה בפחם, ולמהר להגות את המילים שטוב היה להמשיך לשמור בבטן. בעיקר משום שטראמפ ממציא מחדש את שיכולה הפוליטיקה האמריקאית לשאת ואת האופן שבו היא נצמדת למסילה בסיבובים החדים, שנים מעטות בלבד אחרי שאמריקה החלימה ממהלומות ווטרגייט, החליפה דור ולמדה להאמין למילים שיצאו מפיו של ברק אובמה ולאהוב משפחה וגברת ראשונה שאינן נראות ומתנהגות כמו משפחת פשע איטלקית מקווינס. הגיע טראמפולי, עם סנדק שחתול ג'ינג'י מת על ראשו, עם ילדיו שמוכרים אדמת ביצות למגורים יקרים במסדרונות הבית הלבן ועם מאמה שבאה לסופי שבוע ומקשקשת באנגלית במבטא מזרח אירופי כבד ומקריאה למבוגרים ספרי ילדים "בשביל בארון, yes?".

עבור אמריקה הייתה ווטרגייט יותר מחשיפת ערוותו של נשיא נוכל, שחצה כל גבול במאבקו ביריביו הפוליטיים, שאנשי הסגל שלו היו בריונים מזרי אימה, שהשתלחו בסביבתם והושלכו לכלא, ויותר מיצירת שסע עמוק וצורב בחוסר האמון שרחש הציבור לנבחריו משך עשרות שנים. זה היה הרגע שבו הבינה אמריקה שהדמוקרטיה החסונה שלה, שעיקרי התנהלותה מוגדרים כמעט עד הפרט האחרון, אינה מחסום בפני נשיא שהעמיד עצמו מעל לחוק, שפיטר בגסות את האנשים שביקשו לחקור אותו, שזיגזג ושיקר והקים מערכת האזנה למבקריו ולבני שיחו הטלפוניים, שהיא שהפילה אותו בסופו של דבר.

למרות הזריזות הלא אחראית שבה אנו מבקשים לתת למשהו שאיננו מבינים כינוי המוכר לנו, היה ניקסון נשיא חשוב שפתח את הדרך לסין, דיבר על דטאנט עם הסובייטים, הסלים ואחר סיים את המלחמה בווייטנאם, אך גם סבל מנחיתות מעמדית מול בני זמנו, נחיתות שהפכה אותו מרושע ונצור כל כך בהתנהגותו.

מבחינת השיח האמריקאי, פרשת ווטרגייט כבר כאן ואיתה הדיון בתהליכי הדחת הנשיא, שכבר עכשיו יש הקוראים לפתיחה בהם, ללא התשתית העובדתית והראייתית הנחוצה. בהיעדר אלה מעיזה אמריקה לשאול אם יש דרך להדיח את טראמפ, כי הוא, עם כל הכבוד, אינו מתנהל כנשיא אלא כמי שמשחק נשיא בסרט רע.

קשה היה לחבב את ראש ה–FBI המודח ג'יימס קומי, למרות חזותו המצודדת, גובהו (2.03 מ'), האנגלית היפה הנימוחה בפיו והתחושה שהוא אומר אמת אך עושה טעויות ניווט של טירון. אינני מאלה הגורסים שהתנהלותו הקפריזית של קומי בשבועיים האחרונים לפני הבחירות היא שעלתה לקלינטון בנשיאות. קלינטון הייתה מפסידה כנראה גם ללא קומי, שבחר בזמן השגוי ביותר להתחבט בנוגע לדרך הנכונה ביותר לנהל את חקירות הבולשת. יכול להיות שהנשיאה קלינטון הייתה מפטרת אותו ואולי לא, אבל דמוקרטים מעטים קראו להדחתו. בעיקר משום שמימי הקדנציה הארוכה של ג'יי אדגר הובר התרגלה אמריקה למשוואה שראש ה–FBI יודע על הפוליטיקאים יותר משהם יודעים עליו, וכי כל סנאטור שנכנס למיטה במלון עם הקלדנית שלו או קיבל שוחד, היה מתועד אצל הובר על כל גניחותיו, אנחותיו והאמת הקשה שלו.

הובר ניהל נגד הפוליטיקאים בוושינגטון תיקייה אפלה ואפקטיבית, והיא המסבירה מדוע האחים קנדי מיאנו להדיח אותו, כמו גם נשיאים נחושים לפני ואחרי. ומדובר על מי שחי חיי אישות עם סגנו קלייד טולסון והסתובב בביתו לבוש בשמלות. קומי, יש לנחש, לא "חטא" באף אחד מאלה. מכריו וחבריו ללימודים מדברים על אדם ישר ונקי כפיים שהיה מקובל על פקודיו. אבל לשיטתו היה חייב טראמפ לעצור אותו וזה מה שעשה. פיטורי ראש ה–FBI היו יכולים לעבור כאדווה קלה אלמלא אופרת הסבון שעשה ממנה הנשיא והיא שחילצה מאיתנו את מילת הקוד הבלתי נמנעת: ווטרגייט.

במשך שבעה ימים במאי הוכיח טראמפ - למי שנותר לו ספק - מדוע לא נועד לנשיאות. אופרת הסבון בהפקתו הייתה כה שקרית, מצוצה מהאצבע, נכלולית ומתזזת, שדובריו לא הצליחו להדביק במהירות הנדרשת את קצב שקריו המתחלפים לעתים תכופות של הנשיא, דבר שתסכל אותו ללא תקדים.

תיאור השבוע הזה במאי, שבו מסוגר נשיא סר וזעף במשרדו, מקלל את כל הנקרה בדרכו, צופה בטלוויזיה כמי שמזינה אותו, את דפי התסריט לנשיאותו ולא הוא הפורץ את הנתיב שבעקבותיו היא מדשדשת, לקוח מימיו הקשים ביותר של ניקסון, חוץ מהעובדה שטראמפ - כך נטען - אינו שותה.

כאשר שקע האבק מפצצת המצרר הראשונה, טען טראמפ כי פיטר את קומי משום שאיבד את האמון בו בגלל מה שעשה להילרי קלינטון לפני הבחירות. זה היה שקר מגוחך שאי אפשר היה להגן עליו ברפובליקת בננות או ברייך. זה היה ציני ונטול שמץ אמת. עוד העשן מתפזר וטרם שהמשליך האישי של טראמפ כל הקריירה שלו מצא את קומי בלוס אנג'לס לתת לו את מכתב הפיטורים, שמעו קומי ואמריקה על הדחתו מהתקשורת ומהטוויטר של טראמפ.

היה תמיד על הכוונת

מהסתודדות לילית מטומטמת בשיחים סביב הבית הלבן, דיבררו שון ספייסר, קליאן קונוויי ושרה האקבי–סנדרס את התקשורת כשהם נצמדים לגרסה הטראמפית. זה בגלל התנהגותו בפרשת קלינטון, המו היונים בדשא. עוד אלה מנסים לחבר את החלקים הבלתי מתאחים, הודה טראמפ בציוצים ובראיון טלוויזיוני שהדיח את קומי בגלל החקירה הנפשעת בעניין קשר אפשרי בין התערבות רוסיה בבחירות והקמפיין של טראמפ, בדיוק כפי שפיטר ניקסון את התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס כאשר חצה את הגבול לטעמו בחקירת ווטרגייט. זאת הייתה ההלחמה החסרה בין טראמפ לווטרגייט.

יתרה מזאת: טראמפ הסביר כי קומי היה אצלו על הכוונת מיומו הראשון כנשיא והוא רק חיכה לעילה הנכונה. דבריו הפלילו את רוד רוזנשטיין, המשנה לתובע הכללי, שהתבקש להגיש חוות דעת מנומקת לנשיא, שתצדיק את הדחת קומי. יום קודם לכן הגיעו סאלי ייטס, התובעת הכללית בפועל, שגם אותה פיטר טראמפ, וג'ים קלאפר, לשעבר ראש יחידת המודיעין, לעדות בפני ועדת החקירה בסנאט, החוקרת את מעורבות רוסיה בבחירות ואת הקשר לאנשי טראמפ. בהופעה ראויה לאוסקר סיפרה ייטס כיצד מיהרה לבית הלבן להזהיר את הנשיא כי היועץ לביטחון לאומי מייקל פלין קיים יחסים לא נאותים עם נציגים רוסיים, כל זאת פעמיים ו–18 יום לפני פיטוריו של קומי בטענה ששיקר לסגן הנשיא מייק פנס.

הבית הלבן דימם לא מחתך נייר אלא מכריתת אבר מרכזי ללא הרדמה. 18 הימים הזכירו לוותיקים בינינו את 18 הדקות החסרות שמחק ניקסון מקלטות הבית הלבן ובהן כל הסחורה שלבסוף הרשיעה אותו. כל האנשים שנגדם צייץ טראמפ ללא שליטה, תוך שהוא מקלל את אוזלת ידו של צוותו, הפכו לדרלינגים של אמריקה. לא היית צריך יותר מאשר להתבונן בייטס, בקומי ובאחרים לדעת כי לפניך ממיטב משרתי הציבור באמריקה.

מאז כניסת טראמפ לתפקיד, משודר התדרוך העיתונאי בבית הלבן במלואו מדי יום. שם ניתן היה לראות את העוינות הכמעט פיזית שצמחה בין הנשיאות לתקשורת. שני הצדדים איבדו את הצפון. זה היה הזמן שבו נקרא הדובר ספייסר לשירות מילואים בחיל הים והחליפה אותו שרה האקבי–סנדרס, אישה לא נעימה עם פה מתגלגל שטראמפ עצמו היה מכנה "nasty woman".

כעת שר הצוות את הלהיט החדש שנמסר להם בטוויטר באשר לנסיבות הדחתו של קומי: חקירת הקשר בין רוסיה לקמפיין טראמפ. על השאלה המתבקשת מדוע שיקרתם במרץ כה אנרגטי יממה שלמה? ענה צוות ההסברה כי הרי אין שקרים בעולמו של טראמפ אלא רק אמת חלופית. כשהוא צופה באנשיו צולעים בעקבות אלתוריו בשידורים ישירים, הגה טראמפ רעיון מקורי: מכיוון שהוא קל תנועה וזריז מחשבה כל כך, לא מצליחים אנשיו להדביק את הקצב, מה שמייתר את הצורך בתדרוך העיתונאי היומי שאותו ניתן להחליף במזכר יומי מודפס. ההצעה דומה בערך להמרת פגישת הצוות לביטחון לאומי בפמפלט.

ברקע של הבלגן הקרקסי הזה זכה עולל שהתחתן עם הבייביסיטר שלו בנשיאות בצרפת. קוריאה הצפונית ירתה טיל בליסטי נוסף. טוני בלייר חזר לזירה. ובלי שאף אחד חיבר את הנקודות, התגנבו לבית הלבן לפגישות, השגריר הרוסי קיסליאק הידוע כמגייס מרגלים גדול ושר החוץ לברוב. איכשהו צולמו השניים לוחצים את ידו של טראמפ ששמור עמו לפגישות עם רוסים חיוך שינני שאינו נחשף במלואו בפגישות עם מי שאינם רוסים, ובהם נראה הנשיא כטלה רגע לפני ששוחטים אותו. בעוד במוסקבה לא ידעו אם לצחוק או לבכות, באמריקה היה הבכי בעיצומו.

וטראמפ ממשיך להפריח שקרים או אמיתות מסוכנות. לקומי המודח המליץ בציוץ שיישמר בלשונו כי אינו יכול לדעת אם פגישתם בבית הלבן הוקלטה או לא. בידי מי? האם מודה טראמפ בקיומה של מערכת הקלטה מודרנית סטייל ניקסון כדי להלך אימים על קומי? וזאת כחלק מהסיפור על ארוחת הערב שאליה הזמין קומי את עצמו בבית הלבן, וזאת אחרי שטראמפ כבר החליט להיפטר ממנו.

בארוחה, כך על פי טראמפ, התחנן קומי שטראמפ ישאיר אותו במשרתו בת עשר השנים ואילו טראמפ מספר שביקש מקומי את נאמנותו האישית ללא פשרות וגם שאל שלוש פעמים אם גם הוא נחקר על ידי ה–FBI, שאלה שעליה השיב קומי בשלילה. כל אחד חוץ מטראמפ יודע שהנשיא מנוע מלשאול שאלה גסה כזאת את בן שיחו. כל אחד יודע שקומי הוא האדם האחרון שיכרע ברך וינשק את ידו של הנשיא בעוד העלמה קורליאונה סוגרת את הדלת. וקומי חוזר מהפגישה עם טראמפ נרעש וטורח לעדכן את אנשיו הקרובים בפרטיה שלא יעלו על הדעת.

בינתיים, באמריקה הגדולה, בחוגי בית של צירי קונגרס העומדים לבחירות בשנה הבאה, שומעים רפובליקנים נדהמים את המילים הקשות ביותר שאי־פעם נאמרו על ידי בוחרים שהם אנשי הנשיא ועכשיו צורחים על ציריו צרחות אימים בדבר ההתנכלות לביטוח הבריאות והחוק שעבר בקונגרס ויירצח בסנאט. הדברים קשים, והצירים עומדים כנציבי מלח קפואים.

משפחת קושנר הרחבה ממשיכה בנכלוליה ומסבכת את החתן. איוונקה טראמפ מדברת שטויות ואינה מבינה את החובה שבאה עם תפקידיה בשירות אביה. מלאניה מעוררת געגועים לאלינור רוזוולט. הנשיא הופך אדמומי יותר מיום ליום ונטול כיוון, ונדמה שעוד רגע טנקים יקיפו את וושינגטון. תוכניות האירוח הליליות מאבדות אזימוט כאשר סטיבן קולבר שובר את כל השיאים ומכנה את הנשיא נדן–הפין של פוטין, או משהו חמור בהרבה. כאדם פרטי אינני יודע היכן יהיה יותר מעניין. בישראל, לעקוב מקרוב אחרי נפילת נתניהו שהיא עניין אישי טהור ופטריוטי; או להישאר באמריקה ולא להחמיץ את תהליך ההדחה והתקדמות החקירות בעניין הנשיא. דבר אחד אני יודע: כשאמריקה נופלת היא מקימה רעש גדול יותר מישראל.