מדינת ישראל שוב ושוב מתבלבלת בין טוב לרע, בין אוהביה לשונאיה, בין מצילי חיים למי שרוצים לרצוח. השבוע נעצרו ונחקרו באזהרה שניים מתושבי עפרה שהותקפו במארב אבנים מתוכנן ונאלצו לירות כדי להרחיק מעליהם את הפורעים. בדיוק כפי שעשה אתמול תושב איתמר שנאלץ לירות במתפרעים שניסו לבצע בו לינץ', ובעקבות הירי נהרג אחד מהם.
אחד העצורים השבוע הוא ידידיה שפיץ, חקלאי בן 40, אב לשישה, בוגר יחידה מובחרת. משפחת שפיץ היא מהמשפחות שפונו מעמונה, ומתגוררת כיום באכסניית נוער בעפרה. "אני ועופר בן חיים נסענו לעבודה בשש וחצי בבוקר. באמצע הדרך בכביש 60, בירידה לוואדי חרמיה, זיהיתי דמויות שוכבות על צלע הגבעה", סיפר שפיץ רגע אחרי ששוחרר ממעצר. "ברגע הראשון לא היה לי ברור אם אלו חיילים או ערבים. האטתי, ואז התרוממו עשרה בחורים והחלו ליידות כמות עצומה של אבנים ענקיות לעברנו. הרכב נפגע, עצרתי אותו, ירדנו ממנו וחתרנו למגע".
כשעלו השניים לכיוון הגבעה התברר להם שמדובר במארב מאורגן שחברו אליו הרבה יותר מעשרה צעירים. היו 40 נוספים מאחוריהם, והם המשיכו ליידות אבנים. השניים ירו באוויר, אבל זה לא הועיל. הקבוצה המשיכה ליידות בהם אבנים. הן התעופפו בעוצמה קטלנית בעזרת "קלע דוד". בדרך נס הם לא נפגעו. בסופו של דבר, כדי להרחיק מעליהם את הקבוצה הם נאלצו לירות לעבר הפורעים.
כשנפצע אחד ממיידי האבנים, הפלסטינים התרחקו אבל לא הסתלקו לגמרי. "לא הלכנו משם", אומר שפיץ. "הערכתי שאני צריך להישאר במקום משום שיש אדם שנפגע, וגם מפני שאילו הלכנו, הקבוצה הזאת הייתה ממשיכה ליידות אבנים על כלי הרכב הנוסעים בכביש. זה כביש שנוסעים בו במהירות 100 קמ"ש, ואם חס וחלילה אבן פוגעת ברכב, הנהג עלול לאבד שליטה ברגע. אפשר להגיד בוודאות שהיו נפגעים לולא היינו שם".
אבל במקום שהמשטרה תעניק תעודת הוקרה לשניים הללו, שסיכנו את חייהם כדי למנוע פיגועים נוספים, ובמקום לחזק את התושבים המגינים על עצמם מפני טרוריסטים המבקשים לרצוח אותם - הם נעצרו, נחקרו ארוכות ונפתח להם תיק פלילי בחשד לירי בניגוד לחוק. בהמשך נאסר עליהם ליצור קשר זה עם זה, הם הוחתמו על ערבויות ונשקם האישי נלקח.
מבינים את התמונה ההפוכה? איש מאותם טרוריסטים שחברו יחדיו כדי לפגוע ולסכן חיים לא נעצר - אבל מי שהלך לעבודה, שהותקף בדרך ושפעל בגבורה ובאומץ לב מעורר השראה, נעצר ליום שלם, נשאר ללא נשק ומעל ראשו מרחפת סכנת אישום בפלילים. "זו תחושה לא נעימה בכלל", אמר שפיץ. "להיות כמו פושע שלוקחים ממנו טביעת אצבע, ולעבור חקירה ארוכה אחרי שאפילו המח"ט שהגיע לזירה אמר לי שמנענו פיגוע".
לתת את הדין
מאז החלה שביתת האסירים נרשמה עלייה ניכרת במספר הפיגועים וניסיונות הפיגוע ביהודה ושומרון. על פי נתונים שנאספו באתר 0404, רק בשבוע האחרון היו שבעה פיגועים שונים בכביש המוביל מצור הדסה ובית"ר לירושלים, ובהם נרשמו נזקים לכלי רכב ונפגעים באורח קל. באזור תקוע נרשמה עלייה של ממש ביידויי האבנים, ובחודש האחרון היו שם יותר מ־20 פיגועים שגרמו לנזקים.
וזה לא הכל: בשבועיים האחרונים נזרקו פעמיים אבנים על אוטובוסים שנסעו מירושלים למעלה אדומים, וגם באזור בית אל יש התפרעויות יומיומיות. פעולה נוספת שעושים הפלסטינים היא חסימות כבישים בעזרת צמיגים בוערים או עשרות אנשים שנעמדים על הכביש ומתגודדים סביב כל הרכב, לפעמים רק כדי להבהיל, לפעמים גם כדי לפגוע.
"מפליא אותי שברמת המודיעין, התארגנות כזאת של כמה עשרות בחורים לא הגיעה לאוזניים שהיו צריכות לשמוע על זה בצבא", אומר שפיץ. "ובכלל, לנוכח העלייה בהתארגנויות ליידויי אבנים בשבועות האחרונים יש תחושה שיותר מדי מכילים את הסיפור הזה".
ואדי חרמיה הוא נקודת תורפה ביטחונית. כביש 60 העמוס עובר בו בין שתי גבעות וכמה פיגועים התחוללו שם. הקשה ביותר היה בשנת 2002; צלף פלסטיני רצח עשרה חיילים ועוברי אורח. ובכל זאת, אין במקום נוכחות צבאית קבועה.
ביום שישי לפני שלושה שבועות נסעה תמר ניזרי עם ארבע בנותיה לחוף הים. גם משפחת ניזרי, כמו שפיץ, היא מהמשפחות שפונו מעמונה. גם הם חיים כבר שלושה חודשים וחצי בחדרי אכסניה. עשרה ק"מ מצפון למקום שבו יידו השבוע אבנים על ידידיה שפיץ, חיכה מארב גם לניזרי ולחברתה שנסעה מאחוריה וברכבה ארבעה ילדים. "מארב של רעולי פנים חיכה לנו אחרי אחד העיקולים בכביש", היא מספרת. "הם עמדו על הכביש ובשוליו וגם על צלע ההר, והם פוצצו אותנו באבנים. אבן אחרי אבן החלונות התנפצו על הילדים, הידית של הדלת נתלשה מהמקום, אבנים הוטחו לתוך הרכב. אולי דקה שלמה של מטח סלעים ואבנים, עד שממש בדרך נס יצאנו כמעט ללא פגע".
כוחות הביטחון לא היו בסביבה, וגם אחרי שהודיעו להם חלף זמן רב עד שהגיעו. שתי הנשים עצרו את כלי הרכב והוציאו את הילדים המבוהלים והבוכיים. הם סבלו מחתכים בראש, בידיים וברגליים בשל פגיעה מהזכוכיות. "זו הייתה חוויה מאוד קשה", היא אומרת. "מזל ששני ערבים שעצרו שם עזרו לנו קצת עם הילדים, אז הילדים יודעים שלא כל הערבים רעים. אנחנו שרויים בתסכול עמוק, בתחושה של הפקרות. זו הייתה מתקפת מוות. ברגע אחד היינו עלולים לחטוף אבן לפנים או לראש ולאבד שליטה. זה היה יכול להיות אסון".
שאלתי את ניזרי איך הגיבו ילדותיה כששמעו ששוב יודו השבוע אבנים בכביש. "הן פחדו מאוד, ומצד שני שמחו שידידיה התגונן", היא מתארת. "באיזשהו מקום חיזק אותן שאפשר להגיב. אבל אותי תסכל שהוא היה צריך לעבור חקירה ארוכה, במקום להביא לכך שהמחבלים ייתנו את הדין ואנחנו נהיה מוגנים".
הבלבול בין טובים לרעים, בין הרצון להכיל "הפרות סדר" לבין ההכרח הקיומי להילחם בטרור, מאפיין לא רק את ישראל אלא את העולם המערבי כולו. אבל נדמה לי שישראל, כמי שנמצאת בזירה הכי הרבה זמן ומבינה הכי טוב את הסביבה הערבית, צריכה להיות מי שמובילה את הגישה הברורה כלפי הטרור: אפס סובלנות לפגיעה בנו. אפס.
זאת גישה שטובה לא רק לכביש 60. זאת גישה שצריכה להוביל אותנו גם בהחלטות מדיונות רחבות יותר ערב הגעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לארץ. עלינו להיות ברורים באשר לקו האדום שלנו. להבהיר שלא נעביר כספים לרשות שמממנת מבצעי טרור, להגיד בקול ברור מה אנחנו לא מוכנים שיקרה. כל גמגום בתחום הזה הוא גם חטא מוסרי וגם יוליד עוד טרור.
ממשטרת ישראל נמסר: "בכל אירוע שבו השתמשו בכלי ירייה המשטרה פותחת בחקירה לבירור נסיבות הירי. עם קבלת הדיווח על האירוע פתחה המשטרה בחקירה ועיכבה את שני המעורבים לחקירה. השניים שוחררו בתנאים מגבילים בתום חקירתם. חקירה האירוע נמשכת, וכמו כן נעשות פעולות לאיתור מיידי האבנים".