שנות ה־90, לונדון. מטוס אל־על, ובו קבוצת עיתונאים שנשלחו בידי הבוס שלהם לנוח (פעם היו דברים כאלה), הנמיך עוף ונחת בלילה צונן בשדה התעופה הית'רו. בשעה מאוחרת הם ירדו מן המטוס. חלקם נותרו בצמדים, חלקם התפזרו. נהג בריטי חיכה באוטובוס מרווח, ובזה אחר זה החלו חברי הקבוצה להתאסף באוטובוס.
יוסי העורך הוציא דף מקומט מתרמילו והחל להקריא שמות בקול רם: "אביב – כאן. זוהר – כאן. יערה – כאן. כרמית – כאן", המשיך עוד ועוד. "גיא – לא כאן". יוסי העורך התחיל להקריא את השמות מההתחלה. אולי פספס. צהלות ה"כאן!" שהגיעו מיושבי האוטובוס הפכו חרישיות ככל שהעמיק הלילה. "גיא – לא כאן", ניסה שוב, וכשקריאתו לא נענתה, הכריז: "אין ברירה. מחכים לו". ישבנו וחיכינו. וחיכינו וחיכינו. לא זוכרת מה היה משך ההמתנה. בהיעדר טלפונים ניידים, ניצבו בפנינו שתי ברירות, בעצם שלוש: לקרוא לסקוטלנד יארד, לשרלוק הולמס או לחכות. הדברת הלכה ונחלשה. כשהשחר הלונדוני איים להפציע, גיא הופיע באוטובוס. רוב העיתונאים היו שקועים בשינה עמוקה. אלו שנותרו בהכרה שלחו בו מבט מזרה אימה. "מה?" פער זוג עיניים תמימות. "איפה היית?", שאל יוסי העורך בכעס, וגיא ענה: "היה לי קקי".
בינתיים, הנהג מרוט העצבים, שהיה מת להגיע כבר הביתה, מלמל לעצמו בבריטית: 'איזה מעצבנים הישראלים האלה', ורק מירה, אישה יפה וחכמה, אמרה: "העיקר שהוא חזר בשלום. יש לנו הרבה למה לצפות. אתם תראו. לונדון היא כמו ירושלים. נראית קפואה כזאת, אבל למטה מפעפעים זרמים פרועים במיוחד".
2017, ירושלים. בשבת ביקרנו בעין כרם. הילדים שלחו אותנו לדרכנו בשמחה גדולה. חמש דקות מהבית, זה מרחק מספיק לעייפים כמונו. המסלול הבסיסי של עין כרם מתחיל בכנסיית יוחנן ומסתיים בכנסיית הביקור. בערך טריליון מדרגות מובילות אל המקום, שלפי מסורת קדומה הוא ביתו של זכריה, אבי יוחנן המטביל, והמקום שאליו נמלטו הורי יוחנן מחייליו של הורדוס, שציווה להרוג את הילדים היהודים של בית לחם וסביבתה.
בתקופה הצלבנית זוהה המקום כמקום המפגש בין אמו של יוחנן, אלישבע, לאמו של ישוע, מרים. לכנסייה הזאת מגיעים בני כל הדתות מכל העולם. יש מי שרואים בה מוקד עלייה לרגל, ויש מי שרואים בה מקום תיירותי. הם חוברים למדריך או מצטיידים בספר ומטפסים לשם. כך או כך, עבור מי שעלול לפספס, בכניסה מצוין באותיות ברורות בעברית ובאנגלית שזהו מקום קדוש.
זה לא הפריע לגברת עם תינוק על הזרועות וילד צווחן לעמוד בפתח הכנסייה ולתת לילד שלה להרביץ בכניסה לכנסייה פיפי בקשת. כמו הברנש הקטן המשתין מבריסל (Manneken Pis), רק הרבה פחות אמנותי והרבה פחות חמוד. הפיפי המוקשת היה קדימון למה שמגיע תמיד אחרי מספר 1, הלוא הוא מספר 2. הנסיך הפשיל שוב מכנסיו והודיע שהוא חייב, אבל חייב לעשות את זה כאן ועכשיו. "גברת, אני משוכנעת שיש שירותים בפנים", ניסיתי את כוחי, אבל הגברת לא שמעה. היא סירבה בתוקף לשמוע. כשקרב אליה הכומר והסב את תשומת לבה לעובדה שיש שירותים בפנים, היא אמרה לו, וזה ציטוט:
"He cannot wait" בחיוך חושף שיניים ובלי טיפת מבוכה.
רציתי לכתוב לכבוד יום ירושלים כמה העיר הזאת היא בסופו של יום וגם בתחילתו עירן של כל הדתות. כמה היא רב־תרבותית למרות המריבות האיומות, הפולמוסים והוויכוחים ההיסטוריים. רציתי לכתוב שהיא כל כך יפה, כמו יצירת אמנות ענקית, שרק צריך להתענג עליה, ואז הגיעו ילד אחד עם קקי ואמא שלו וקלקלו לי הכל. אני יודעת שלא כל הישראלים אותו דבר, אבל כשאחד עושה, היתר נחנקים.