בשבוע שעבר תבעה אישה ממלבורן אתר שידוכים לאחר שלא זכתה למצוא אהבה. אולי בשבוע הבא אכתוב על הקלות שבה משתמשים היום בעורכי דין, אבל בואו נתמקד רגע ברעיון: אתר אינטרנט מבטיח למצוא לכם את המכסה או לכל הפחות לארגן לכם בילוי מוצלח. מי מבטיח היום משהו? לא למדו באוסטרליה כלום על שיווק?
בצד השני של העולם הוחלט בתחילת השבוע לגנוז (באופן זמני) את החלטות ועדת קצבת הנכות בראשות ירון זליכה רק כדי למנות ועדה נוספת באותו עניין (!) שתשב, תחקור, תבדוק ותגיע למסקנות משלה. רק כדי להיות בטוחים, כנראה. אנחנו מאוד יסודיים.
קצת כמו התערבות שהפסדנו בה ואז החלטנו ללכת על ״כפול או כלום״! מתישהו אנחנו חייבים לנצח, לא? ובפעם שעברה פשוט לא מינינו את האנשים שיעזרו לנו לנצח כמו שאנחנו רוצים. אין בעיה - נתקן.
מעניין אם זה יותר מתסכל את חברי הוועדה שזורקים את העבודה שלהם לפח, או שהם יוזמים תיאום ציפיות מוקדם לפני ההתכנסות הראשונה, שבו הם מגדירים מראש את תקופת הדיונים כ״צחוקים עם החבר׳ה״. כיבוד נחמד על השולחן, אנשים מעניינים, מומחים בתחומם שבאים לדבר איתם ואולי אפילו תחושת שליחות - הנה, הם עושים משהו כדי להפוך את המדינה הזו לטובה יותר. גם אם זה לא יוצא לפועל בסופו של דבר, הם את שלהם עשו. באופן אישי, אם הייתי הם או מי מהאורחים הנכבדים שהטריחו את עצמם כדי להעיד בפניהם, הייתי מעוניינת לדפוק את האוטו שלי בתוך קיר על בזבוז הזמן, אבל היי, זו כנראה רק אני. אי אפשר לתבוע ועדות על מכירת אשליות או על היעדר אמת בפרסום.
כמו הרבה דברים בפוליטיקה הישראלית, גם כאן מכסה טרמינולוגיה רבת הוד ויוקרה על החשיבות דה פקטו של פעילות הוועדה. יש אחת ממלכתית ויש אחת ארגונית, וולונטרית וחינוכית. אפשר היה לחסוך ניירת ולקרוא לכולן ועדת ממרחים, כזו שמורחת את הזמן עד לקבלת החלטה ומורחת את הציבור בתחושה שמשהו באמת זז.
לכבוד המאורע ערכתי סקר קצר, כזה שלא עומד בשום תנאי של מחקר איכותי שמכבד את עצמו, וגיליתי שבתי ספר רבים מוותרים על מוסד הוועדות הכיתתיות. כנציגה בוועדת קישוט, שנתיים ברצף, בוועדת חגים ובוועדת ביקור חולים, שנתיים וחצי (הדחה לא נעימה לאחר ששכחתי למסור שיעורי בית לילד מטור 2, שולחן 3), תהיתי איך יכול להיות שדווקא המוסד הזה נפל בפח האשפה ההיסטורי של משרד החינוך? ועדות אין, אבל התרגיל עם הכדור והחישוק בבגרות בחינוך גופני - את זה פשוט חייבים להשאיר, הא?
למדנו בוועדות להתדיין, להתפשר, להגיע להסכמה ולהוציא לפועל החלטות, אין לזה ערך? גם בכיתה ג׳/2 אף אחד הרי לא באמת חשב שיש צורך בשלושה אנשים שיחליטו איך יחגגו את ימי ההולדת הכיתתיים, בסך הכל צריך מישהו יצירתי אחד, אבל עצם יצירת הפרלמנט הוא הוא החשוב.
היום הולכים בגדול - מועצת תלמידים בית ספרית או שום דבר. הפוליטיקה המקומית של הכיתה כבר לא מעניינת. אצלנו בבית הספר לא יחשבו בקטן! אחותי סיפקה הסבר עגום למדי: ההורים פשוט עושים הכל. אין טעם בוועדות כי יש וואטסאפ. ללמד את הילדים אחריות ויוזמה זה חשוב, ולכן יש לשקול את הביטול בשנית, אבל כל העניין נשמע די הגיוני כשמדובר בוועדות שממונות על ידי הממשלה: אין צורך בהן אם בעלי הבית (או הנציגים שלהם, במקרה הזה) מגיעים להחלטות בעצמם.
ועדה נוספת שהופכת לאט־לאט להיסטוריה היא ועד הבית. הוכחה מוחצת, אגב, לכך שפראיירים מתים ולא מתחלפים כפי שניסו למכור לנו. פחות ופחות אנשים מוכנים לקנות את החתול בשק הזה שנמכר לנו על ידי הוועד היוצא בתור תפקיד משמעותי בטיפוח ותחזוקת הבניין כשבפועל אתה מוצא את עצמך מתחנן לתשלום החודשי במדרגות כשהאור כבה אוטומטית בכל כמה רגעים. משפיל.
ברוך בורא חברות התחזוקה. גם במקרה הזה, כל מה שנדרש הוא מנהיג חזק. מתעריפי התיווך המוצדקים בשוק!
בעולם מושלם יכולנו להיכנס לאחד מאתרי ה״שקיפות״, אלה שמספרים לנו בכמה דיונים השתתף כל חבר כנסת, לאילו חוקים התנגד וכמה הצעות חוק שלו הבשילו לכדי חוקים של ממש, ומכל המידע היינו יכולים להתרשם בדיוק מההמלצות של כל ועדה וכמה מהן יושמו בשטח. רעש ציבורי בנושא לוהט שאין בו הכרעה הוא הרי זה שמוביל להקמת ועדה - רק שיהיה קצת שקט, אז איך אנחנו מסכימים פעם אחרי פעם להירגע ולהניח לעניין בין שיוצא מהוועדה משהו מועיל ובמיוחד שלאו? אני קוראת את המשפטים האחרונים ואני מרגישה ילדותית, קצת כמו מישהי שנכנסה לאתר שידוכים שהבטיח לה שימצא לה את החצי השני.
הלוואי שיכולתי להקים ועדה בכל פעם שאני מתקשה בקבלת החלטות. מינוי של שלושה אנשים שאני סומכת עליהם, במיוחד בתחום המדובר, שיישבו כמה זמן שיזדקקו לו כדי לקבל את כל המידע שהם צריכים ובסופו של דבר ינפיקו לי מסמך עם ההמלצות שלהם להמשך הדרך. אולי מצאתי פתרון לכל הוועדות שמינו עד היום?