משימת החילוץ וההצלה השאפתנית של "מלכוד 67"

מיכה גודמן, אחד מהוגי הדעות הישראלים המובילים של זמננו, מסתכל על המורכבות הזאת באומץ. בספרו החדש "מלכוד 67" (הוצאת דביר) הוא מתמודד עם השאלות הנוקבות הללו, חצי מאה לאחר מלחמת ששת הימים. הוא עושה זאת בחן ובחסד וברחמים רבים. נקודת המבט שלו על המלכוד כנה, פתוחה ומישירה מבט, וקוראי הספר, מימין ומשמאל, יבינו מהר מאוד שאין להם מה לדאוג, והם יכולים להסיר את המגננות האוטומטיות שאותן אנו עוטים כשאנו דנים ב"סכסוך". גודמן מיטיב לתאר את הקונפליקט הפנימי בכל אחת מהגישות ואת המטמורפוזה שעברו השמאל והימין במקביל, עד שהגענו עד הלום - להתנגשות הבלתי נמנעת ולתהום הפעורה בינינו. 

שלושה חלקים יש לספר: האידיאולוגיות מימין ומשמאל, הטיעונים של שתי התפיסות, והחלק השלישי, באופן מפתיע, מציג פתרונות אפשריים למלכוד. גודמן מתאר את השינוי שחל בשמאל כשהתפרק מרעיון הסוציאליזם ועבר לשאת את דגל השלום. הימין במקביל עבר מליברליות למשיחיות ולהתפרקות הימין החילוני. בשנות ה־80־90 שתי האידיאולוגיות האלה התנגשו. 

"הימין של שלמות הארץ והשמאל של שלום בארץ הלמו זה בזה והסעירו את הזירה הציבורית", כותב גודמן וממשיך לתאר איך שתי האינתיפאדות שינו גם את הרעיונות האלו: הראשונה חבטה באידיאולוגיה של הימין וחיזקה את מחנה השלום, והשנייה "ריסקה את השמאל לא רק בגלל האופי האלים שלה, אלא בעיקר בגלל העיתוי שבו היא פרצה: חודשים לאחר קמפ דיוויד". ואם לא די בכך, באה ההתנתקות שחיזקה את הימין הביטחוני על חשבון המשיחי, וחלום השמאל על השלום שיבוא התפורר. 

בחלק השני מתמודד גודמן עם הטיעונים השונים העוסקים בקונפליקט: הביטחוני והדמוגרפי. "מבחינה ביטחונית אסור לישראל לסגת מהשטחים, אך מבחינה דמוגרפית אסור לישראל להישאר בהם", הוא כותב. "כשם שהימין מהמר על הרוב הלאומי, השמאל מהמר על הביטחון הלאומי". גודמן מדבר על ההשלכות המוסריות של המלחמה ההיא וטוען כי השטחים אינם כבושים, מפני שהכיבוש עצמו היה תוצאה של תוקפנות ירדנית וחוסר נכונות להגיע להסדר. אבל העם הפלסטיני כבוש. הימין מדבר על האדמה והשמאל על האוכלוסייה, וזה מצב מבלבל מאוד. ואם לא די בכך, ישנה זהותו של האדם שפעמים רבות מולדתו מהווה חלק מרכזי בה ולכן ויתור על חלקי מולדת משמעו ויתור על זהותו. 

אחרי שהבנו את עומק הפער בין שתי הגישות, נוכל לגשת להצעות לפתרון. אך לפני שנעשה כן (הרי אלפים ניסו לפנינו ונכשלו קולוסאלית), יש לנסח שני עניינים עקרוניים: גודמן מבקש מאיתנו לגשת לבעיה כאל סוגיה תלמודית. בעולם התלמוד ישנה דרישה מהאדם לפתח הקשבה ואמפתיה לעמדה ולהיפוכה, משום ש"לא רק הסכסוך הישראלי־ערבי פוצע אותנו, גם השיחה שלנו על הסכסוך פוצעת אותנו... בהשראת המסורת התלמודית הקדומה ניתן לנסות לשקם את השיחה הישראלית הפצועה".  

הדבר השני שנדרש על פי גודמן הוא ניסוח מחודש של הבעיה: בגלל המלכוד בין האיום הדמוגרפי לאיום הביטחוני, שבו פתרון אחד מסיר איום קטלני אחד וממיר אותו באחר "החשיבה שלנו תהיה פרודוקטיבית יותר אם נפסיק להגדיר את המצב כ'בעיה', ונתחיל להגדיר אותו כ'מלכוד'. מדוע? משום שבעיות יש לפתור, ולבעיה הזאת אין פתרון. למלכוד אין פתרון, ממלכוד צריך להיחלץ". כלומר, העובדה שאין פתרון לסכסוך אינה סיבה לקפוא ולא לעשות כלום. 

אפשר להיטיב עם שתי האוכלוסיות אם עוברים ממרחב השיח האידיאולוגי לשיח הפרגמטי. למה הדבר דומה? להתמודדות של הרפואה עם מחלה ממארת. לעתים גם אם אי אפשר לרפא את האדם, אפשר להפוך את המחלה מממארת לכרונית. גודמן אינו מתיימר לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא רק להפוך אותו מקטלני לכרוני, למשהו שאפשר לחיות איתו. בתהליך זה מבקש מאיתנו המחבר להנמיך ציפיות.   

וכאן אנו מגיעים לחלק השלישי של הספר, שבא אחרי ריכוך ארטילרי של נפש הקורא. בחלק האחרון מציג גודמן שני פתרונות: "ההסדר החלקי" ו"רעיון ההתפצלות". הוא מעיד שאין אלו רעיונות חדשים, ושאמרו את זה קודם לפניו, אבל העובדה הזאת לא משנה לנו בשלב זה, והאוזן פתוחה לשמוע.

רעיון ההסדר החלקי נשען על העובדה הפלאית שהאזור החיוני לביטחון ישראל - בקעת הירדן - דל בפלסטינים, לעומת השטחים המיושבים על ידיהם בצפיפות, שאינם חיוניים להגנה. לכן מבחינה ביטחונית ניתן לסגת מאזורים אלו ולהישאר בבקעה. "כך, כבמטה קסם, יסתיים הכיבוש של העם הפלסטיני מבלי לסכן את העם הישראלי". הישארותנו בבקעה תימנע זרימה של פליטים לתוך יהודה ושומרון ותבטיח את פירוזה של המדינה הפלסטינית. נכון, הפלסטינים לא יסכימו להצהיר על סיום הסכסוך במדינה מפורזת בלי קבלת זכות השיבה, אבל הרי הסכמנו להנמיך ציפיות: לא באנו לסיים את הסכסוך, אלא להינצל ממנו, לארגן אותו אחרת.  אין מדובר בהסדר שלום, אלא רק בהסדר המסיים את המלחמה. "זהו מהלך שלא מסיר את האיום מחיי הישראלים (כי האלימות עלולה להתפרץ שוב - ק"א) אלא מסיר את האיום מחייה של ישראל". לדעת גודמן זה טוב יותר מהמצב הנוכחי. 

הרעיון שהובא לעיל גרם לי אי־נוחות רבה. העובדה שרוב היישובים הישראליים יעברו לשליטה פלסטינית (ומעט מאוד מהם, אם בכלל, יבחרו להישאר לחיות במדינה פלסטינית, מה שאומר בפועל שהם מגורשים מביתם) לא מקבלת התייחסות ראויה. לא מדובר במעבר דירה. מדובר, כדבריו של גודמן, בשינוי זהות. ואם ההתנתקות קרעה את העם בקיץ הארור ההוא, שבו גירשו 8,500 יהודים מביתם, חשבו איך ישראל תיראה כשיגרשו חצי מיליון איש. ההשלכות של קרע כזה ושל משבר כזה על החברה לא באות בחשבון בראייתי. 

הפתרון השני מדבר על "התפצלות" וביסודו שני מהלכים: דיפלומטי וטריטוריאלי. מבחינה דיפלומטית, יש לקדם באו"ם הצהרה על הקמת מדינה פלסטינית. כן, כן. לא להתנגד, אלא לתמוך. יתרה מזאת: יש להעביר לרשות הפלסטינית שכונות מזרחיות מסוימות בירושלים וכך ליצור למדינה הזאת עיר בירה בחלקים מירושלים. 

מבחינה טריטוריאלית יש לצמצם למינימום את החיכוך בין האוכלוסייה הפלסטינית לצבא, תוך בניית גשרים ומנהרות שיאפשרו מעבר ישיר בין האזורים הפלסטיניים השונים. שני המאמצים הללו יחזקו את תודעת הריבונות הפלסטינית ויקטינו בפרקטיקה הפרת ריבונות זו (במפגש עם חייל במחסום, למשל). נוסף לכך, יש לתת מעמד של תושב לפלסטינים המתגוררים בשטחי C, וכך הפער בין היהודים לערבים המתגוררים באותו תא שטח יקטן משמעותית. "התוצאה תהיה צמצום דרסטי של השלטון על הפלסטינים, מבלי לצמצם באופן דרמטי את הביטחון של הישראלים", כך גודמן.  

מה אני חושבת על זה? אני חושבת שזה חלקי, בעייתי, אמיץ, רגיש וכן. ייתכן שזאת הדרך (או אחת דומה לה) להיחלצות מהמלכוד. אני צריכה לישון על זה.