נתן עבודה: מישהו בוושינגטון למד את המפה ועשה שיעורי בית מראש. ההערכה היא שזו עבודה משותפת של ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט. הם שמעו גם מאנשי אובמה, וגם מכמה ישראלים (וישראליות) שכילו את זמנם, מרצם ובריאותם על תהליך השלום בשמונה השנים האחרונות, איך צריך לגשת לחבית המהבילה והנפיצה של הסכסוך במזרח התיכון. הם הבינו את הפסיכולוגיה של הצדדים, שהיא תנאי ראשון לכל ניסיון לתווך ביניהם.
בשורה התחתונה הצליח דונלד טראמפ ללמוד מניסיונם של אחרים, ולהפיק את הלקחים משגיאתו הגסה והרת הגורל של קודמו, ברק אובמה, שדילג על ירושלים במסעו הראשון למזרח התיכון והסתפק ב"נאום קהיר". בכך שיחק אובמה לידיו של נתניהו, שהפך אותו במהירות הבזק לעוכר ישראל ואוהב הערבים.
עד אובמה, נהנו נשיאי ארה"ב מיוקרה רבה בקרב הציבור הישראלי. מנהיג ישראלי שהסתכסך עם נשיא אמריקאי שילם מחיר יקר בבית. הציבור הישראלי לא היה סלחן כלפי מי שסיכן את הברית האסטרטגית החיונית כל כך לקיומה של המדינה. כך היה ג'ורג' בוש האב אחד הגורמים לתבוסת שמיר ב־92', וביל קלינטון לתבוסת נתניהו ב־99'. ואז הגיע אובמה. נתניהו, בסיועו האדיב של אובמה עצמו, הפך את המשוואה הזו על פיה. אובמה פשוט שיחק לו לידיים, ונתניהו השתמש בתנופה של הנשיא כדי להפוך אותו באיפון מהיר. בשלב הבא, לא היסס נתניהו להיכנס בנשיא חזיתית, במלוא הכוח, ולהפוך אותו לנכס אלקטורלי פרטי ושק חבטות אישי. בשנה האחרונה נתניהו אפילו התחיל ליהנות מזה (אף על פי שאת המחיר שילמנו אנחנו).
ובכן, טראמפ החליט שאצלו זה לא יקרה. הנשיא משח את נתניהו בכמות מסחרית של דבש מתקתק והרעיף על ראשנו הקולקטיבי דברי מתיקה וכיבושין עד זרא. מכיוון שלעולם לא תהיה הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשון, טראמפ יכול לסמן וי: הוא כבר מקובע בתודעה הלאומית כנשיא הציוני ביותר אי־פעם, כאוהד שרוף של המדינה היהודית, ממש ישראל סבא. ולכן, כשיגיע תור הלחצים, יהיה קשה להדביק עליו אנטישמיות. אי אפשר יהיה להסית נגדו. על הדרך גזר טראמפ גם לא מעט קופונים השייכים לקודמו. למרבה הגרוטסקה, הוא גם ניכס לעצמו את התמיכה האמריקאית האדירה בפרויקט "כיפת ברזל" (נטו אובמה) ואת הסיוע הביטחוני הנדיב והנרחב לאורך שמונה השנים האחרונות (כנ"ל), אבל בואו לא נתקטנן איתו. האיש נתן כאן עבודה, ונדמה לי שהיחיד שהבין מה בדיוק קורה הוא נתניהו.
2. אין נביא בעירו
מדהים שבתוך הכאוס הנשיאותי של דונלד טראמפ, התנהלותו בכל הקשור למזרח התיכון בכלל ולישראלים והפלסטינים בפרט, היא מדויקת וחכמה. בבית, אין בור שטראמפ לא מועד לתוכו. אם נוצר מחסור זמני בבורות, הוא חופר אותם לעצמו. גם כאן, הוא המשיך להתקיל את עצמו במכשולים ולירות לעצמו ברגליים, בכל פעם שנשאל על תלאותיו הפנימיות. אבל בכל הקשור לסיפור המזרח תיכוני, טראמפ הוא, כרגע, הצלחה מסחררת.
עובדה: בביקור הראשון בסעודיה וישראל (עם גיחה לבית לחם) שינה טראמפ את המזרח התיכון, או לפחות את האווירה במזרח התיכון, שינוי שאין דרמטי ממנו. עד לפני חצי שעה המילה "שלום" הייתה מילה גסה. כמעט כמו ג'יהאד. והנה, כולם מדברים על שלום. אבו מאזן מוכן להיכנס למו"מ ללא תנאים מוקדמים. לאן נעלמה הדרישה להקפאה, לשחרור אסירי טרום־אוסלו, להצהרה על קווי 67'? פוף, וכל הדרישות אינן. נתניהו מצליח לחלץ מעצמו הצהרות בומבסטיות בסגנון "לראשונה אני רואה הזדמנות אמיתית לשלום". ואיכשהו, כשטראמפ עוזב, הוא משאיר אחריו את כולם שמחים וטובי לב. ממש משפחה גדולה ומאושרת. מה שמאחד את הנצים לאידיליה מוזרה שכזו, הוא הפחד. אף אחד לא רוצה להסתבך עם הג'ינג'י. אז בינתיים נמר עם גדי ירבץ. הסיכוי שהכל יתפרק מתישהו גבוה בהרבה מהסיכוי שטראמפ יביא שלום.
אבל עדיין, מדובר בימים מדהימים. לא פחות. הנשיא ממשיך להתעקש שהמשימה הזו אפשרית. מאחורי גבו ממשיכים כולם (ובעיקר אנחנו) לגחך. אבל כך גיחכנו כשהוא הכריז בפעם הראשונה שירוץ לנשיאות וינצח, לא? נדמה לי שלפני כשנתיים הסיכוי של טראמפ להפוך לנשיא ארצות הברית נראה קטן עוד יותר מהסיכוי שלו היום להביא שלום בין הישראלים לפלסטינים. מצד שני, בדרך לנשיאות ארה"ב לא המתינו לו החברים בנט, שקד, סמוטריץ', אריאל, שמהווים רק פרומו לחזן, לוין ואלקין גם. לזכותו של אורן חזן ייאמר, שהוא כבר הפציע במערכה הראשונה, עם הסלפי ההוא. "טראמפ הישראלי" כפה על טראמפ המקורי צילום משותף. מעניין מה יקרה אם טראמפ המקורי יגמול לו בכפיית הסדר שלום.
סיכום טראמפ: בכל הקשור לדיבורים ונאומים, היה מושלם. אפילו נפתלי בנט לא היה מצליח לכתוב לו נאומים טובים יותר, לשיטתו. הוא לא אמר "שתי מדינות", הוא לא דיבר על הבנייה בהתנחלויות, הוא הדגיש את הקשר ההיסטורי של עם ישראל לירושלים. הוא נסע לבית לחם ואמר לאבו מאזן, אצלו בבית, שיפסיק לממן טרור. הוא דיבר על העם היהודי כאילו מדובר במתנה האלוהית הגדולה והחשובה ביותר לאנושות מאז ומעולם (וזו, כידוע, דעתנו על עצמנו).
אבל אפשר לראות גם את המחצית הריקה של הכוס: העובדה שסירב בעקשנות לכל סממן של ריבונות ישראלית על מזרח ירושלים, הלך לכותל לבדו ואנשיו המשיכו להתבלבל ולגמגם בכל פעם שנשאלו בעניין הריבונות על הכותל. העובדה ששר החוץ שלו, טילרסון, סיפר לעיתונאים שהנשיא הפעיל לחץ כבד על נתניהו ואבו מאזן. העובדה שישראל נמצאת בריסון בנייה בהתנחלויות, לדרישתו. העובדה (שפורסמה אצל מואב ורדי בערוץ 10) שהאמריקאים דרשו מישראל להעביר שטחים מאזור C לאזור B בצפון השומרון, שזה אומר העברת שטחים מאחריות ישראל לאחריות מוניציפלית פלסטינית.
ויש עוד: בשיחות סגורות ממשיכים אנשי הנשיא להדגיש שהוא נחוש להגיע להסדר. מדברים על חידוש המו"מ תוך חודש, על הצעה למתווה תוך מספר שבועות. ג'ארד קושנר, על פי כמה דיווחים (כולל בטור הזה לפני שבועיים), הוא לא מה שחשבנו. הוא יודע מה צריך לעשות כדי להגיע להסדר בין ישראל לפלסטינים, והוא רוצה לעשות את זה. חותנו יטיל עליו את הביצוע. דונלד טראמפ הוא איש עסקים. הוא רוצה את העסקה הזו. במהלך הקריירה שלו, אנשים שמנעו ממנו עסקאות שהוא רצה, לא גמרו טוב. פגיעתו של טראמפ רעה, ואף אחד לא רוצה לטעום ממנה.
3. קו העוני
ביום שני בערב מישהו בלבל את לוח השידורים של קשת בערוץ 2. נדמה היה ש"ארץ נהדרת" משודרת במהדורת החדשות ואילו החדשות נדחקו ל"ארץ נהדרת". ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה הגיבורים הסאטיריים נראים לפעמים שפויים יותר מהפוליטיקאים שהם מנסים לחקות.
מהרגע שבו הגיח לחיינו, אורן חזן הוא פצצת מבוכה מתקתקת. תרחיש האימים האולטימטיבי של האחראים על הטקס בביקור טראמפ היה שחזן יצליח לצוץ מאיפשהו ולטרוף את הסיטואציה, כהרגלו. ובכן, זה קרה. האירוע כולו נראה כמו סצינה מ"גבעת חלפון אינה עונה". חזן התפלח לקבלת הפנים, חדר בערמומיות לשורת המוזמנים של "סגל א'", הודיע לנשיא שהוא "טראמפ הישראלי", שלף סלולרי והביא את הסלפי של החיים. חבר הכנסת המופרך ביותר בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי יחד עם הנשיא האמריקאי המחופף ביותר בתולדות האימפריה האמריקאית, מחייכים למצלמה תחת השמש הישראלית הקופחת, והשמחה רבה.
אבל זה היה רק הפרומו. קבלת הפנים כולה הייתה קקופוניה של התחלקויות וטעויות, מבוכים ודרקונים. גלעד ארדן הגחיך את עצמו בפעם המי־יודע־כמה, כשהסביר לנשיא שייתכן שתאונת הדרכים בתל אביב היא אירוע טרור. ארדן ניסה להיראות מעודכן וחכם, אבל יצא לו הפוך. כשמביטים בצילום האירוע, רואים את שרת המשפטים איילת שקד, העומדת לצדו של ארדן וממתינה לדקת התהילה שלה עם הנשיא, נוגעת קלות בכתפו. שקד כבר ידעה, מה שכל עם ישראל ידע, שהתאונה בתל אביב לא קשורה לטרור. היא ניסתה להרגיע את השר לביטחון הפנים, אבל הוא מיאן להירגע. אין לחסום ארדן בדישו.
אפשר להבין אותו. עוברת עליו התקופה הקשה ביותר בחייו הפוליטיים. במשך שנתיים הוא נאלץ להביט בעיניים כלות איך ביבי בועט ברגל גסה ברפורמת השידור הציבורי שהייתה משוש נפשו כמה רגעים קודם. בשנה האחרונה נתניהו מאשים אותו בחקירות המשטרה. למה? כי הוא השר האחראי על המשטרה. בניגוד לאחרים שעמדו בסיטואציות הללו, לארדן אין תעצומות נפש המאפשרות לו לסיים את הסאגה הזו ולשמור על סוג של כבוד עצמי (ע"ע כחלון וגדעון סער). הוא מצטנף בפינתו כילד נזוף ומקווה לטוב. מה הפלא שניסה לייצר קצת חשיבות מול נשיא ארה"ב. כמה חבל ששוב נאלץ לאסוף אחר כך את השברים.
אבל השיא היה, כמובן, מול "הגברת". ראוי לצפות ולהאזין לשלל הסרטונים והשיחות שניהלה שרה נתניהו עם הטראמפים לאורכו ולרוחבו של הביקור הזה. זה התחיל בבכיינות הצעקנית בנמל התעופה. הטראמפים בקושי נחתו וכבר נפלה עליהם זו, עם שלל טענות ומענות. איך התקשורת לא אוהבת אותנו, אבל העם כן, בדיוק כמו במקרה שלכם, ובכלל - לי ולדונלד יש כל כך הרבה מן המשותף, ואנחנו אומרים לישראלים שאתם כל כך אמיצים, וכו' וכו'. כלומר, הישראלים אוהבים אתכם, אבל כל זה בזכותנו!
אחר כך הגיע האירוע הביזארי בבית ראש הממשלה, שבו נצפתה הגברת תזזיתית ונוירוטית מאי־פעם, מתקשה לאפשר למישהו להשלים משפט, מתעקשת לגרור פנימה גם את "הבכור" יאיר (אגב, הוא לא הבכור של נתניהו), ומתאוננת על זה ש"בזכותכם צבעו לנו את הבית". נחזור לזה בהמשך. לא ברור מדוע אותו יאיר נתניהו נצפה גם מצטלם בשולחן ארוחת הערב, גלגל חמישי באווירה הרומנטית, ועוד פחות מובן מדוע בהזמנה המסורתית הרשמית לאירוע נכתב ששרה נתניהו היא "הגברת הראשונה". ובכן, היא לא. על פי החוק וכללי הפרוטוקול, לגברת הראשונה קוראים נחמה ריבלין. ככה זה אצלנו. אבל לא אצלה. לגברת חוקים משלה, והיא הגברת הראשונה, נקודה.
עכשיו בואו נחזור רגע לשיפוץ שלא מתבצע בבלפור כבר שנים. ביום רביעי הדליפו אנשי נתניהו את הסיבה. ובכן, מתברר שהמכרז תקוע במשרד הביטחון! שומו שמיים. לי נראה שמדובר בתירוץ עלוב. האנשים שביטלו מכרז בינלאומי בשווי מיליארדים לאספקת ספינות משמר, לא מסוגלים לארגן מכרז לסיוד מטבח והחלפת ארון? הגברת נתניהו, כפי שפורסם כאן לפני יותר משנה, הצליחה להעסיק שף שלא קיבל את אישור השב"כ, בדרכים עקלקלות. אז לסייד את הבית הם לא מצליחים?
הסיפור אחר: בני הזוג מנסים בכל כוחם להיראות מסכנים. חיים בתוך עוני מנוול, מזונם מסופק להם מבית התמחוי העירוני, התקרה מתקלפת, האמבטיה דולפת והארונות מתפרקים. זו טוב לטשטוש חוויית הסיגרים והשמפניה הוורודה. ובכל זאת, תזכורת: ממשלת נתניהו אישרה השקעה של מיליארדי שקלים בהקמת בית ראש הממשלה החדש, שיכלול גם בית הארחת אח"מים ואינסוף שכלולים ופינוקים בעלות אסטרונומית. נתניהו צפצף על הביקורת הציבורית והעביר את ההחלטה. הגברת נתניהו מתכננת להיכנס ולהתגורר במעון החדש הזה, אף על פי שתאריך הסיום רחוק מאוד, עדיין.
הנה תקציר השתלשלות הפרויקט הזה: מדובר בהחלטה אסטרטגית שהתקבלה עוד בימי שרון. זהו פרויקט לאומי גדול בהרבה ממעון חדש לראש הממשלה ורעייתו. רוב רובו של הפרויקט תת־קרקעי, משתרע על שטח עצום מתחת לקריית הממשלה בירושלים ומעניק פתרון אסטרטגי לניהול המדינה בשעת משבר ביטחונית או התקפה גרעינית.
כשנתניהו הרכיב ממשלה ב־2009, הוא הגיע לפגישת חפיפה עם אהוד אולמרט. הפרויקט המדובר עמד אז בפני סיום. החלק התת־קרקעי הושלם. נשאר לבצע רק את החלק הסופי, שהוא המעון עצמו, וחיבורו למערכת. אולמרט אמר לנתניהו את הדברים האלה: אני אעשה לך טובה אישית. בישיבת הממשלה האחרונה בראשותי אני אאשר את ההחלטה ואעביר אותה. מדובר בהרבה כסף ותהיה על זה ביקורת, אבל מכיוון שמדובר בפרויקט אסטרטגי, אני אקח את הביקורת על עצמי ואחסוך אותה ממך. אתה תיכנס לתפקיד עם החלטה מוכנה. נתניהו הודה לאולמרט בחום. זו הייתה הצעה ג'נטלמנית. כעבור שבוע אישרה ממשלת אולמרט את ההחלטה להשלים את הפרויקט האסטרטגי ולבנות את מעון ראש הממשלה.
כעבור שלושה שבועות החליף נתניהו את אולמרט. בישיבת הממשלה הראשונה שלו ביטל נתניהו בשאט נפש ובבוז את ההחלטה של ממשלת אולמרט בעניין המעון. זה הזמן לבזבוז כספי ציבור? שאל נתניהו. ואכן, בסוף אותו שבוע הוא גזר קופון תקשורתי וזכה לכמה מילות שבח בטורי הפרשנים ובמהדורות. אבל אז הוא הבין שעשה שגיאה. הוא הבין את ההשלכות שלה. הוא מכר מאמץ אסטרטגי של מיליארדים שנמשך שנים, בנזיד כמה מחמאות חלולות בתקשורת. הוא התפתל, התלבט, משך זמן, העביר עוד זמן, אבל בסוף נאלץ לחזור בו ולהעביר מחדש את ההחלטה. בפעם המי־יודע־כמה הוא גם אכל את הדגים הסרוחים וגם גורש מהעיר. אז בינתיים הוא והיא מתלוננים על הסיוד. ביבי קלאסי.
4. חלוקת ירושלים
לפני כמה חודשים הגיעה ח"כ הד"ר ענת ברקו לפגישה אצל נתניהו בלשכת ראש הממשלה. היא הביאה איתה בריסטול מגולגל ועליו משורטטת מפה גדולה של השטח המוניציפלי של ירושלים. במרכזו של הבריסטול, עבר קו שהפריד בין לא מעט שכונות פלסטיניות במזרח העיר, לבין כל השאר. היו גם תצלומי אוויר, טבלאות ומפות נלוות. ברקו הציגה לנתניהו את עבודת המטה המפורטת שעליה טרחה חודשים ארוכים, בסיוע בעלה, המזרחן ד"ר ראובן ברקו.
השורה התחתונה: שינוי השטח המוניציפלי של העיר ירושלים והוצאת חלק ניכר מהשכונות הפלסטיניות מתוכו. המתכונת: פעולה חד־צדדית. התכנון: שרמאללה תקבל את האחריות המוניציפלית על השטח (בעוד ישראל שומרת את האחריות הביטחונית). ממש כמו בשטחי B. בדרך זו תפטור ישראל את עצמה מאחריות על מאות אלפי פלסטינים, שיאבדו את תעודות הזהות הכחולות, את ההטבות, האזרחות החלקית והמיליארדים בתשלומי ביטוח לאומי וקצבאות שונות.
ברקו חששה שנתניהו יזרוק אותה מכל המדרגות. הוא לא זרק. להפך. הוא ביקש ממנה לשמור על כל הסיפור בסוד, לא לצאת לתקשורת, ולהשאיר אצלו את המפות והתוכנית. בשיחות סגורות שקיימה ברקו אחר כך עם כמה גורמים, סיפרה ש"ביבי לגמרי בעניין". אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היה בעניין. אפילו בקדנציה הראשונה שלו, בין 96' ל־99', בדק נתניהו נוסחאות שונות באשר לפתרונות בירושלים, שלא יכללו העברת ריבונות על האגן הקדוש, אבל כן יכללו ויתור על חלק ניכר ממזרח העיר.
ביבי לא לבד בעניין הזה. כמעט כל בכירי הליכוד, כשהם משוכנעים שאין עיתונאי או מתפקד בחדר, אומרים דברים דומים. כולם יודעים את מה שחיים רמון אומר בקול רם כבר הרבה זמן: כדי להציל את ירושלים, צריך לחלק אותה מחדש. תפסת מרובה, לא תפסת. אין סיבה לפרנס מאות אלפי פלסטינים ממזרח העיר. אין לזה שום קשר לביטחון, להפך: חלוקה ברורה כזו תגדיל את הביטחון, תפריד את האוכלוסיות, תקרר את היצרים במקום להמשיך להרתיח אותם.
האם נתניהו אכן בדרך לפשרה היסטורית בירושלים? לא הייתי מהמר על זה. יש לו במגירה אין ספור תוכניות ומפות ושרטוטים ורעיונות. הוא תמיד מבקש שישאירו את זה אצלו. אם שרה הייתה מצליחה למחזר לא רק בקבוקים, אלא גם את הנייר שעליו מודפסים כל האוצרות הללו, היא הייתה עושה קופה לא רעה. אבל נתניהו הוא סך כל פחדיו ואיומיו, הפחד הקמאי מה"בייס" המיתולוגי ימשיך להכתיב את אורחות חייו. האם הופעתו של טראמפ בשמי המזרח התיכון תשנה את כל זה? גם על זה לא הייתי מהמר. בין הג'ינג'י שנאם השבוע במוזיאון ישראל לג'ינג'י שהעיד כעבור יומיים בלהב 433 בתיק 2000, נתניהו יבחר, עדיין, בג'ינג'י השני. אגב, הדמיון בין שני הג'ינג'ים הללו מדהים. שניהם מיליארדרים, לשניהם עסקי קזינו, פתיל קצר וחימה רושפת. עם שניהם לא כדאי להתעסק. כרגע, משניהם, נתניהו מעדיף לא להתעסק עם הג'ינג'י שלו. בשלב הזה, הוא עדיין מפחיד יותר, אם כי אין לדעת מה יקרה בשלב הבא.
5. "עקרב אמיתי"
כפי שפורסם כאן בשבוע שעבר, שר האוצר משה כחלון מתכנן לפטר את שר הבינוי יואב גלנט. הוא מחפש עיתוי נוח. כחלון רואה בגלנט את השגיאה הגדולה בתולדותיו. הוא מאשים, בחיוך, כמה מאנשיו וסוקריו שטענו שגלנט "יעשה את ההבדל" בבחירות האחרונות, וגם כמה מאלה שלא הזהירו אותו בזמן. מה ששבר את הגב של שר האוצר היה מידע שהגיע אליו לאחרונה, שלפיו גלנט מקיים קשרים ומגעים מאחורי גבו עם בכירים בליכוד. מכיוון שכחלון שולט עדיין במנגנון הליכודי ובקי בכל סמטאותיו (בעיקר בסניף אולגה ונתניה), הכל מגיע אליו.
גלנט, על פי האינפורמציה הזו, יושב עם האנשים ואומר להם במפורש: אין מתאים ממני לתפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה. אין לכם בליכוד מישהו מתאים. חסר לכם ביטחוניסט כמוני. אני תפור ומתאים לזה יותר מכל אחד אחר. במילים אחרות, גלנט מכשיר את המעבר שלו לליכוד מאחורי גבו של מי שהביא אותו לפוליטיקה. כחלון שומע את הקולות, רואה את המראות, ורותח. כפיות הטובה של גלנט מטריפה אותו. כשאסף את גלנט לכולנו, הוא הרים אותו מאשפתות. גלנט היה הקצין הראשון בהיסטוריה שמונה לרמטכ"ל והודח בטרם נכנס לתפקידו. גם בקידוחי הגז הוא כשל. איש לא רצה בו, כולל יאיר לפיד, עד שכחלון הגיע. אחר כך נלחם כחלון בכל כוחו כדי להכניס אותו לקבינט. נתניהו התנגד. אפילו כמשקיף הוא לא רצה אותו. כחלון נלחם, וניצח. ואחרי כל זה, גלנט חותר תחתיו בכל מקום, בכל דרך, בכל אמצעי. המפגשים עם אנשי הליכוד הם דוגמה קטנה. יש עוד רבות.
אחד ממקורבי כחלון נתקל השבוע בנפגע אחר של גלנט, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. הוא שאל אותו לדעתו. לא הצלחתי להיחשף לתשובה של אשכנזי. אני כן יודע מה אשכנזי סיפר לכל מי שהסכים לשמוע בעבר: השגיאה הכי גדולה של אשכנזי הייתה שלא הדיח את גלנט בזמן והעיף אותו מהמטכ"ל. בעיקר אחרי שחטף ממנו כותרת ראשית אצל יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות". זה קרה בבוקר המינוי של בני גנץ לסגן הרמטכ"ל. גלנט צוטט כמי שאומר שאשכנזי חושש ממנו, ולכן העדיף למנות את גנץ. אשכנזי היה בשל באותו בוקר להדיח את גלנט, אבל האלוף, שקיבל התרעה אסטרטגית, התייצב בלשכת הרמטכ"ל והתנצל בבושת פנים. "זו השגיאה הכי גדולה שלי", אמר אשכנזי לימים, "שלא הדחתי אותו כבר אז".
כחלון יכול לדבר עם עוד כמה אנשים. יש עדים מומחים רבים נוספים: משה (בוגי) יעלון, למשל. בוגי אומר לכל מי שמסכים לשמוע שהאחראי האמיתי על צמיחתו של גלנט לממדים הנוכחיים, זה הוא. אני גידלתי אותו, אני קידמתי אותו, אני מיניתי, מקונן יעלון. אגב, גם בוגי שקל להדיח את גלנט, כשהיה רמטכ"ל וגלנט מזכיר צבאי של אריאל שרון. ברגע האחרון התחרט. גם שרון, אגב, היה בין אלה שהמחשבה לוותר על שירותיו של גלנט עלתה במוחם. בפורום החווה ידעו בדיוק מי זה גלנט וזיהו מראש את הבאג במערכת ההפעלה שלו, שגורם לו לחתור באופן קבוע תחת כל מי שנקלע לתפקיד כלשהו מעליו. "עקרב אמיתי", אמר עליו אחד ממקורבי שרון באותם שנים.
כדי להשלים את התמונה, יוכל כחלון לנצל את ישיבת הקבינט הבאה, שאליה יוזמן הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ולשאול אותו לדעתו על גלנט. או לברר מדוע זרק אלוף איזנקוט את אלוף גלנט מחדרו בקריה לפני שש שנים.
הכי פשוט, מבחינת משה כחלון, זה לבקש במזכירות הממשלה את הדוחות השונים שנכתבו על מעלליו של גלנט סביב פרשת הקרקעות. שיתחיל בדוח המבקר ויסיים בדוח היועץ המשפטי. הכל כתוב, שחור על גבי לבן. כחלון מתלבט עכשיו בין השגיאה שכולם עשו לפניו, לבין פתרון בשיטת "הקשר הגורדי". לחתוך, וזהו. גלנט יהפוך לסיעת יחיד, ואם יתמרד, יוכרז כסיעת מורד ולא יוכל להתמודד בליכוד בבחירות הבאות. כדי לפטר אותו מהממשלה, זקוק כחלון לנתניהו. רק הוא יכול לפטר את גלנט. לכחלון יש הסכם מפורש עם נתניהו בעניין הזה. האם ביבי יפר את ההסכם? כנראה שלא, כי אז יוכל כחלון להפר את ההסכמים האחרים. כך או אחרת, הגט בין גלנט לכחלון הוא סופי, עד כמה שיש סופיות בפוליטיקה שלנו.
6. מעביר את הזמן
אפרופו משה (בוגי) יעלון: בשבוע שעבר אמר יעלון כי אם לא יוגשו כתבי אישום בפרשת הספינות/צוללות, הוא יספר לציבור את כל מה שהוא יודע. יעלון איתן בדעתו שהסיפור הזה פלילי ומשוכנע שידיו המפורשות של נתניהו נוגעות ומעורבבות בו. יעלון היה במרכז העניינים בעיתוי קריטי, וגם מי שחולק על כישוריו הפוליטיים, יודע שמדובר באחד האנשים הישרים שנכחו בפוליטיקה שלנו אי־פעם.
מה הוא יודע? לא מעט. הוא יודע שהכוונה של נתניהו להגדיל את צי הצוללות הישראליות לתשע הייתה אמיתית (מדובר בלא פחות מטירוף), הוא יודע על מעורבות ראש הממשלה בביטול המכרז הבינלאומי לספינות משמר (מה שאפשר להעביר את העסקה לגרמנים), הוא יודע שבעניין הצוללות ישראל התבקשה לאשר מכירת צוללות דומות מאותה מספנה (תיסנקרופ) גם למצרים. למרבה הפלצות וההפתעה, ישראל הסכימה גם לזה. העיקר שתהיה כבר עיסקה.
בינתיים ממתין יעלון למשטרה, שלוקחת את הזמן שלה. את הזמן הוא מעביר במפגשים פוליטיים מעניינים. לפני כמה חודשים פורסם כאן על דפוס המפגשים הקבוע בינו לבין יאיר לפיד (פעם בשבועיים). מתברר שלאחרונה פגש יעלון לפחות פעמיים גם את אהוד ברק. היחסים בין שני אלה לא היו טובים במיוחד בעבר. מעניין מה קורה ביניהם בהווה, ואם יכול לקרות משהו ביניהם בעתיד.
7. משטרת ההפגנות
מישהו יודע מדוע מפעילה המשטרה את הכוח הדורסני והאלים מדי מוצאי שבת, כשהיא מפזרת בכוח רב את האזרחים שמנסים למחות מול בית היועמ"ש בפתח תקווה על הסחבת בעניין חקירות נתניהו? מישהו מבין מדוע מני נפתלי צריך להיעצר שם פעם אחרי פעם, בפעם האחרונה גם לשבור יד? מישהו יכול להעלות בדעתו מדוע נעצר אזרח שעומד עם שלט ובו ציטוטים תנ"כיים? המפגינים לא חוסמים את התנועה, לא מקימים רעש מיוחד, מיישמים את זכותם של אזרחים במדינה דמוקרטית למחות ולהפגין. ובכל זאת, האלימות המשטרתית מתעצמת משבוע לשבוע. אני שואל את עצמי איך היועץ המשפטי לממשלה עצמו, אביחי מנדלבליט, חי עם זה. גם אם המוחים נגדו טועים, האם אין זו זכותם הלגיטימית במדינה דמוקרטית למחות?
חובה לציין כאן שבג"ץ גיבה את העובדה שנאסר על נפתלי וחבריו להפגין מול בית היועץ, אלא רק 120 מטרים משם בגינה ציבורית. גם ההחלטה הזו של בג"ץ מוזרה. לפיה, ההפגנות היומיומיות מול ביתו של מנחם בגין במלחמת לבנון הראשונה לא היו מתקיימות, וגם משמרות המחאה וההפגנות מדי יום שישי מול ביתו של יצחק רבין היו נחסכות. לפני 20 שנה בג"ץ, בראשותו של אהרן ברק, קבע הלכה הפוכה ואישר את הפגנות הימין מול ביתו של מרן עובדיה יוסף מנהיג ש"ס, במחאה על תמיכת המפלגה בהסכמי אוסלו. היום זה לא היה יכול לקרות. הזכות להפגין במדינת ישראל הולכת ומתמוססת. יחד איתה, נשברות ידיים ורגליים של מפגינים אמיצים כמו מני נפתלי. זה צריך להדאיג את כולנו.