בסוף השבוע שעבר הוזעק אמבולנס לבית אבות בבני ברק כדי להעביר ממנו את אחד הזקנים ששהו בו לבית חולים. בבית החולים בילינסון שכב החולה מחוסר הכרה וכעבור זמן קצר הלך לעולמו. ביום שישי האחרון הובא המנוח לקבורה בבית העלמין ירקון. למקום לא הגיעו שיירות אבלים; מצלמות הטלוויזיה וצלמי פפראצי לא נכחו שם; ציירים, פסלים, שחקני קולנוע ותיאטרון לא הקיפו את הקבר והזילו דמעה. הסנדק העיראקי גזי חקק החזיר נשמתו לבוראו.



גזי חקק לא היה סנדק כמו בסרטים ההוליוודיים. הוא לא דמה למרלון ברנדו או לאל פאצ'ינו, לא לבש חליפות, לא נהג במכוניות פאר ולא הסתובב עם שומרי ראש בגודל ארון קיר בעל ארבע דלתות. חקק היה סנדק עממי, שבמאזן הסופי של חייו אי אפשר לדעת אם חטאיו יגברו על מעשיו הטובים או ההפך. הגבר נמוך הקומה והכרסתן, שהיה צנוע כשהיה סחי והתהדר בצחוק רועם כשהיה מסטול, נע בין עולם המציאות והדמיון והתנהג כג'נטלמן עד הכוס החמישית או השישית של האלכוהול. ואז, לאט־לאט, היה משתנה ולעתים הפך לאיש רע ואלים, שסיבך את עצמו בפרשיות שונות ומשונות, כאלה שהוציאו לו שם של עבריין אלים אף על פי שבחיים שלו לא חיסל, לא שדד, לא פרץ ולא סחט אף בן אדם.



2. אי־שם באמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת, על שטח כבוש בצומת גהה, ברחוב ז'בוטינסקי, הוקם מבנה בהתנחלות לא חוקית. השלט הענק זעק: "פונדק הנמרים".



תחילתה של ההתנחלות הייתה עסק קטן למכירת סטייקים מהבשר האסור (חזיר). עשרות מכוניות היו עוצרות בהתנחלות כדי לרכוש סטייק לבן בפיתה עם סלטים חופשי ובקבוק שתייה.



הסטייקייה הקטנה פעלה מתחת לכיפת השמיים בימים שבהם בקבוקי שתייה התקררו בחבית גדולה מלאה במים ובבלוקים של קרח. מדי יום נמכרו עשרות סטייקים ובקבוקי שתייה במחיר אטרקטיבי ושווה לכל נפש. בתחילה, בשעות החשיכה היו כמה עששיות נפט שהפיקו אור עמום למקום. מאוחר יותר הגיע גנרטור קטן, שסיפק חשמל בכמות מינימלית. בעל הבית הוסיף עוזר אחד ואחר כך עוד אחד מקרב בני משפחתו. בימים ההם לא הייתה קופה רושמת, והכסף ששולם עבור הבשר עשה דרכו ישירות לכיסיו התפוחים של הבעלים, בחור נמוך קומה עם כרס מרשימה וחיוך כובש בשם גזי חקק.


העסק הקטן הלך ותפח כמו כיסיו של גזי. הוא הקים סככה, שירותים, התחבר בשיטה פרטיזנית לחשמל ולמים, הסככה הפכה למבנה אבן, הגריל הקטן שעליו נצלה הבשר הפך לגריל ענק, מקררים הוצבו במבנה, הסטייקייה הפכה להיות מרכז חברתי שאליו נהרו אמנים, נהגי מוניות, נהגי אמבולנסים, חיילים שקיבלו הנחה נדיבה ומי לא.



בתוך כמה שנים התרחש אירוע חברתי מרשים - הפתיחה הרשמית של "פונדק הנמרים". בלי יחסי ציבור ומודעות בעיתונים נערך אירוע המוני שבו נשפך וויסקי בכמויות לגרונותיהם של האורחים, נגנים ניגנו, וצלמים צילמו. הבוהמה התל אביבית האינטלקטואלית הגיעה בהרכב מלא: עמוס קינן, אורי ליפשיץ, יגאל תומרקין, אלדד שרון, יעקב שבתאי ועוד. הגיעו גם ל"ו צדיקים, שכללו את בוסתנאי "בוסי" סחה, דוד בן ויטלי כהן המכונה "הזקן", חזקל "קוביות", סיקלט "נוכלויות" ועוד כמה בוגרים של כלא רמלה, שבאופן חד־פעמי התערבבו עם קציני משטרה וקציני צבא שהמקום הפך להיות עבורם מקום מפגש, וכל זה בזכות הלארג'יות של בעל הפונדק והיכולת המופלאה שלו לחבר אנשים וליצור אווירה של "כל ישראל חברים".



עבדכם הנאמן, עלם צעיר בתחילת הקריירה העיתונאית שלו, הכיר את גזי בקפה "כסית", שאליו היה מגיע מי שכונה "האציל העיראקי" במכנסיים קצרים ובכיסים מפוצצים ממזומנים. האציל העיראקי היה מזמין כל מי ששהה בסביבתו, ועבדכם הנאמן, שהיה תפרן כרוני באותם ימים, רכש את לבו של הפריץ העשיר כשקלט בוכטת מזומנים צונחת מכיסו של בעל הממון בעת שישב שיכור ומנומנם בשולחן צדדי ב"כסית", ובחיל ורעדה, בזוכרו את מצוות השבת האבידה, אסף את הסטיפה שנפלה על הבלטות, העיר את השיכור והחזיר לו אותה.



כך החלה ידידות מופלאה שנמשכה שנים ארוכות של עליות ומורדות עד להידרדרות של חקק. הוא הוכרע על ידי האלכוהול והחומרים האסורים שהרסו רבים וטובים בעיר הקודש תל אביב.



חקק הסתבך בצעירותו בעבירות זניחות ואפילו ישב כשנה בבית סוהר, שם הכיר את אנשי העולם התחתון ושם גם טיפח חלום להיות מישהו בסגנון הסנדקים האיטלקים. כשהחל לשבת בקפה "כסית" ידעו האמנים והשחקנים, שרובם היו תפרנים, שתהיה להם קצת עדנה אחרי כמה כוסיות שילגום בעל הפונדק. ואכן, כשהאלכוהול החל להפעיל אצל חקק את הדמיון, הוא היה משחרר אותו לכיוון המלצרים מרסל, ז'קי ודוב ואומר את הססמה שליוותה אותו רוב חייו: "תן לו מה הוא רוצה". הוא היה מצביע על האנשים וחוזר על דבריו, "תן לו מה הוא רוצה". כך היה עובר ממקום למקום ובגלל הבוכטות שהיה משאיר, בכל מקום שאליו הגיע היו עושים לו כבוד, מפנים לו שולחן או כיסא בבר כרצונו, וכל הסובבים, כולל הברמן והמלצרים היו מחככים ידיים כשהחל פסטיבל "תן לו מה הוא רוצה".



3. כאן המקום לציין שלא רק הכסף שיחק תפקיד בחייו של חקק. על פי דבריו, הוא למד בכלא מכמה אינטלקטואלים שישבו שם על עבירות כבדות מי היה מרקס. הוא למד להכיר ולכבד את הסוציאליזם ואת מעמד הפועלים. נתנו לו לקרוא כמה ספרים שהניעו את כנפי הדמיון שלו וגרמו לו להאמין שהוא יכול להיות מושיע חברתי ומהפכן שיחולל את מרד "אחינו המדוכאים", כפי שנהג לקרוא לשכבות המדוכאות.



כשהאימפריה של "פונדק הנמרים" הפכה לעסק גדול הוא הפסיק לעבוד, ואשתו, שחששה שהוא יבזבז את כל כספו, עבדה בסטייקייה ודאגה שרוב הכסף לא יגיע לכיסים שלו אלא לחשבונות הבנק.



לחקק היה הומור מיוחד במינו. כשהיו מציגים בפניו ציירת או שחקנית תיאטרון, הוא היה קד קידה, מנשק את כף ידה בסגנון אבירי ומציג את עצמו כ"האציל העיראקי לבית חקק". אמנים רבים ב"כסית" שנזקקו לעזרה בתשלום שכר דירה, לארוחה חמה או לכמה דרינקים תמיד מצאו אצל חקק אוזן קשובה ויד פתוחה. בתחילת שנות ה־70 התחברו אל חקק החבר'ה של "הפנתרים השחורים", וגם הם נהנו מהכיסים התפוחים. אי־שם בשנות ה־70, כשהוזמנו אנשי שמאל מישראל לנסיעה לאירוע גדול בקובה, הגשים גזי המהפכן את חלומו ונסע עם המשלחת לארצם של קסטרו וצ'ה גווארה. כשחזר, לא היה לו ספק שייעודו הוא להנהיג את המהפכה בישראל.



במקביל למהפכה הוא התחבר בבר הקטן שהיה ב"כסית" לחבר'ה של שייטת 13, שהיו באים להירגע שם אחרי פעילות מבצעית. גזי אימץ אותם, וכך היו יכולים לראות באי הקפה הבוהמייני ובלייני מועדוני הלילה את חקק מארח את הלוחמים האגדיים של אותם ימים, גדי קרול, דב בר וחבריהם, משפיע עליהם כל טוב ומתמוגג מכך שלאנשים לא מובן מה לבריון השכונתי ולאנשים "האיכותיים".



כאשר הגיעו אנשי כנופיית "הרגליים השחורות", יהודים אלג'יראים (משפחת זמור) שניהלו באירופה עסקי הימורים, זנות וסמים, הם ניסו להשתלב בחיי הלילה וענף המסעדנות. גזי חבר אליהם, תכנן מסעדה מפוארת בשיתופם וכממתיק סוד דיווח באוזני מי שרצה לשמוע שהוא הצטרף ל"פייה נואר" (הרגליים השחורות).



בסוף שנות ה־60 ובשנות ה־70 הוא אכל כמה תיקים פליליים, כמו למשל התיק שבו ירד יום אחד מביתו ברחוב בר גיורא בתל אביב כשהוא שתוי, לקח איתו אקדח עתיק ללא נוקר ותקע אותו בחגורת מכנסיו. הוא עצר מונית וביקש מהנהג לנסוע לבר "פורטו ריקו". מרוב שכרות הוא נרדם, ונהג המונית, שרצה להעיר אותו, ראה את האקדח ונבהל, ומיד נסע איתו לתחנת המשטרה בדיזנגוף והאיץ בשוטרים לחלץ מהמונית שלו את השיכור עם האקדח. בעיתונים כתבו למחרת שהעבריין גזי חקק נעצר כשהוא מזוין באקדח והמשטרה בודקת אם בכלי הנשק בוצעו עבירות שוד או רצח. חוץ מהשוטרים שיצאו אהבלים, כל חבריו התגלגלו מצחוק.



הרצון שלו להיות חלק מהעולם העברייני הבכיר גרם לו להסתבך בעסקת הברחת סמים מהולנד. הפה הגדול שלו כשהיה שיכור גרם לו להיעצר כחשוד בהצתת מועדון לילה עם מארחות, שגזי השתולל בו, ובעל הבית השליך אותו לרחוב. גזי הבטיח לו שאלוהים ישלח לו מכת אש ויישרף לו הבר. אלוהים לא שרף את הבר, אבל א', מהמר כבד שהיה מוכן לבצע כל משימה תמורת מזומנים, קיבל על פי השמועה מגזי כמה מאות דולרים כדי לעשות ל"ג בעומר לבר ולנקום את כבודו האבוד. אחרי האירוע הזה החלו לכנות את גזי "רונסון", על שם המצית האופנתי של אותם ימים שהתחרה במצית זיפו.



אני מוכן להעיד בשבועה שראיתי את חקק עוזר לאמנים רעבים, רוכש תמונות מציירים כדי שיהיה להם כסף לבדים וצבע. ראיתי אותו מלווה (ולעולם לא דורש בחזרה) לזמרים שחלמו על תקליט והוא הגשים להם את החלום. האיש היה לארג' באופן שאין שני לו. הוא עזר לנשות אסירים שישבו בכלא, תמך בכמה מחבריו שהידרדרו לסמים קשים ובשעת מצוקה היו באים ל"פאפא גזי" שיעזור להם.



בני משפחתו קיוו שימתן קצת את ההשתכרויות שלו, שהסתיימו לפעמים בקטטות שיכורים אלימות ומעצרים, אבל חקק, אף על פי שהפך לאב לשתי בנות, נכנס למדרון שבו החומרים הרעילים שיחקו משחק מכריע. אחת מנקודות האור בחייו, בתו ה', בחורה כישרונית ורצינית, הייתה מקור גאווה עבורו. ה' נישאה לבנו של יצחק לבני, עורך "במחנה" ומפקד גלי צה"ל, איש רוח שישב שנים מרחק יריקה מחקק בשולחן האינטלקטואלים ב"כסית".



כשנולד נכדו של גזי הוא היה מאושר. סוף־סוף ניתנה לו הזדמנות להיות סנדק אמיתי, וכך מצאו עצמם איש הרוח לבני, חברם של טומי לפיד ואהוד אולמרט, וגזי חקק - משמשים כסנדקים לנכדם המשותף בטקס ברית המילה.



ערימות הכסף שבזבז חקק השאירו אותו תפרן. כמו באגדות הרעות נעלמו החברים, המעריצים, אלו שהוא האכיל והשקה, וחקק נשאר אביון ועבר לגור בדיור מוגן. משם עבר לבית האבות בבני ברק, תחנה אחרונה לפני שהגיע לבית הקברות ירקון.



תשאלו בצדק - מה קרה ל"פונדק הנמרים"? במילים עדינות אומר כך: באחד מימי השכרות שלו הוחתם גזי על ידי גברת נכבדה, השייכת למשפחת פשע ידועה, על מסמך שקבע שהסטייקייה - שהייתה מכרה זהב של מזומנים - עוברת לידיה, וכך היה. בלי מזומנים האציל העיראקי איבד את תואר האצולה, הסנדק נושל מהתואר, והאיש שנהג לפזר את כספו ולצעוק בצחוק מתגלגל: "תן לו מה הוא רוצה" מת אביון וחסר כל.



אני חייב לומר בשיא הכנות שמאוד אהבתי את גזי חקק, ופעמים רבות ניסיתי לשנות את הכיוון שלו ללא הצלחה. יהי זכרו ברוך על העזרה והדברים הטובים שעשה להרבה אנשים.