המינוי של איוב קרא לשר התקשורת הוא טוב וחשוב. לפני הכל, כי כך יש שר דרוזי בממשלה הזאת. היה חייב להיות שר דרוזי מיד עם הקמת הממשלה, וכל מלחמות האגו של השרים היו צריכות לזוז הצדה בפני הערך הזה. למעשה, בכל ממשלה, שמאל או ימין, ואפילו של המחנה הדתי בעתיד, חייב להיות שר דרוזי. בעיני, ממשלה בלי שר דרוזי תהיה תמיד קצת פגומה.
על אף שכמעט כולם יסכימו לרעיון הזה, הרי כאשר ממנים שרים, היצרים הפוליטיים מתפרצים בלי בושה. טוב שזה תוקן. קרא הוא איש מעניין. לא במקרה תפסה אותו ההודעה בכנס ידידי ישראל נוצרים בנורווגיה. למעשה, בין יהודים קשה למצוא דובר נלהב כל כך למען הציונות ומדינת ישראל. פעם הוא אמר לי: "אני אוהב את היהודים יותר מאשר היהודים אוהבים את עצמם". הוא מודע לאירוניה שבמצב הזה, ובשיחות שהיו לנו, היה בעיניו זיק של חיוך כשהוא תיאר לי איך הוא תומך בישראל תוך ויכוח עם יהודים ממפלגות אחרות ואפילו ממפלגתו, הליכוד. פעם, כששוחחנו במזנון הכנסת, חלף רובי ריבלין וכינה אותו "הציוני האחרון". קרא אמר לי שבכנסת זה כינוי מקובל שלו.
נענש על אהבתו למדינה
אם אתם מעוניינים בטעם המוזיקלי שלו כשר התקשורת ואיך זה ישפיע על הפלייליסט, אוכל לספר שפעם שאלתי אותו מה הוא היה בוחר אם היו מציעים לו אחד מארבעת הדיסקים האלה: הלהקות הצבאיות, זהבה בן, יהורם גאון או סבלימינל והצל. הוא ענה: "הלהקות הצבאיות, ודאי". אשתו, אגב, הייתה בוחרת בזהבה בן, כי זהבה שרה בחתונה שלהם (שנערכה באולם כשר).
קרא הוא איש עצמאי בדעותיו, ולנתניהו עלולה להיות בעיה אם תהיה התנגשות עקרונות. קרא היה לא פעם בעימות עם ראשי הליכוד, מפלגתו. במיוחד בתקופת ההתנתקות. פגשתי אותו בהפגנות נגד המהלך. אני זוכר גם תמונה פחות נעימה: בבחירות הפנימיות בליכוד באותה תקופה עמדתי ליד חברי המטה שלו כשנספרו הקולות, והתברר שחברי מרכז הליכוד לא בחרו בו למקום ריאלי.
לדבריו, הוא ראה לא פעם שהוא מקבל עונש "בגלל שאני פועל מתוך פטריוטיות. מתוך אמונה במדינה הזאת, שיקרה לי מכל יקר, ועליה אני נלחם".
אז, ב־2006, כשלא נבחר לכנסת, אמר: "דע לך שקיבלתי תגובות מכל העולם, כולל העולם הערבי, שאמרו: היהודים, מי שעוזר להם, הם לא אוהבים אותו. להפך, מי שפוגע בהם, אותו הם תמיד מחבקים".
בהצלחה שר התקשורת החדש, והלוואי ותתבדה.