זה החל בהדלפה על “שיחת הצעקות" בין הנשיא דונלד טראמפ ליו"ר אבו מאזן, שהתקיימה במפגש שנערך ביניהם בבית לחם, בשבוע שעבר. “רימית אותי", כך צעק טראמפ (על פי ההדלפה) על אבו מאזן, “הצהרת שאתה מחויב לשלום, אבל אתה ממשיך להסית". מאיפה טראמפ הביא את זה? אה, מאיתנו. מסרטון שהראו לו בירושלים, אצל ביבי. בסרטון אבו מאזן נשמע אומר בעצמו ובקולו שהוא מסית. טראמפ, שהוא עצמו תוצר של תעשיית פייק ניוז, לא שאל שאלות ולא בדק בדיקות. גם הפלסטינים מאשרים שתחילת המפגש בין הראיס לנשיא הייתה אכן מתוחה מאוד.  

למחרת איתרו הפלסטינים את הסרטון המלא שממנו נשלפה האמירה של אבו מאזן. חשדם, שמדובר באמירה שהוצאה מהקשרה, התממש. הם שיגרו את הסרטון המלא לאמריקאים. קשה לשפוט בין הגרסאות בלי לראות את הסרטון. השכל הישר וההיגיון מעלים חשש שהפלסטינים מדייקים יותר במלחמת הבוץ הזו. הרי גם אם אבו מאזן היה מסית, מה האינטרס שלו להודות בזה ולהגדיר את עצמו ככזה? לאיזו מסקנה יגיעו האמריקאים בעקבות חילופי הסרטונים הללו? ניאלץ להמתין בסבלנות. עד שטראמפ יתפנה לרגע מפרשיותיו השונות, מהחלטתו המתבשלת להוציא את ארה"ב מהסכם האקלים הגלובלי ולהאריך את הצו המעכב את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, מהיערכותו לעדותו של ג'יימס קומי בשבוע הבא בסנאט, מהגידופים של מתנגדיו בטוויטר ומציוץ ציוצים נטולי פשר הכוללים מילים חסרות משמעות. יותר מארבעה חודשים בבית הלבן והחיה המוזרה העונה לשם “דונלד טראמפ" עדיין רחוקה מפענוח מלא. טובי המומחים עובדים על דיאגנוזה, ואין. הוא הופך את עורו בקצב שבו זיקית משנה צבעיה, ולכן כל הסתמכות עליו כאן, מצד הימין או השמאל, לא תחזיק מים.
הדברים שייכתבו בהמשך עלולים להרגיז רבים. אנשי ימין קיצונים מוזמנים לחסוך זמן, ולהתחיל לגדף אותי מיד. אין צורך לקרוא. כל מי שיש לו ראש פתוח ולא מספר לעצמו סיפורי בדים, מוזמן להמשיך. בשבוע שעבר נערך בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת דיון במימון המאסיבי של הרשות הפלסטינית את המחבלים הכלואים בישראל ואת משפחותיהם, כלומר את הטרור. הוצגו שם נתונים על ידי מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן יוסי קופרווסר (הרשות משלמת מדי שנה יותר ממיליארד שקלים כמשכורות למחבלים עצמם וקצבאות למשפחותיהם). נאמרו שם, כצפוי, דברים קשים על ידי היו"ר אבי דיכטר ושאר הח"כים. הנושא הזה מככב עכשיו כמכשול התורן שגויס לטרפוד המו"מ האפשרי בין ישראל לפלסטינים. כל עוד הם מממנים טרור, אין עם מי לדבר. שיפסיקו לשלם משכורות למחבלים, ואז נראה. אה, ועוד משהו: שיפסיקו גם את ההסתה. ואחת קטנה לסיום: שיכירו מיד בישראל כמדינת העם היהודי. אחרי כל זה נסכים לדבר איתם. כך, כשאבו מאזן הסיר את כל תנאיו המוקדמים למו"מ, ישראל רק צוברת את שלה.

הקדמה: דעתי בעניין האסירים הפלסטינים ידועה. לפני שנים ארוכות מאוד חשפנו כאן ב"מעריב" את “קייטנת אסירי חמאס". בשביתת הרעב הנוכחית של האסירים לא הייתי נענה לשום דרישה. להפך: את אסירי חמאס הייתי מבדל, שם מיד קץ לכל התנאים המפליגים שלהם ומחזיק אותם במינימום הנדרש על ידי אמנת ז'נווה. עד שארגון האם שלהם בעזה יחזיר את גופות לוחמי צה"ל שאול וגולדין. לעסקת שליט, שבמסגרתה שוחררו מאות רוצחים מתועבים, התנגדתי. כלומר, הדברים שתקראו מיד אינם עמדתו של שמאלן קלאסי. הם נכונים גם לאנשי מרכז וימין מהסיבה הפשוטה: הם נכונים. 
אין, ולא יהיה לעולם, מנהיג פלסטיני שיוכל לתת הוראה להפסיק לשלם את הקצבאות לאסירים הפלסטינים. אם יקום כזה, הוא לא יאריך ימים. לא בשלטון, ולא בכלל. הדרישה החדשה הזו, מטרתה אחת ויחידה: לטרפד את המו"מ בטרם יתחיל. להכניס עוד עז לסלון המדיני. כרגע רועות בסלון הזה כבר שלוש עזים שחורות: עז “המדינה היהודית", עז “ההסתה" ועז “המשכורות". מזל שלא דרשנו גם מהמצרים והירדנים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית" בטרם חתמנו עמן על שלום. כך או אחרת, העזים שלנו מטיילות בסלון כרצונן, מטילות את גלליהן על השטיח והכורסאות, מכרסמות את הרהיטים. אנחנו מביטים בהן בגאווה. אנחנו צודקים, כמובן. השאלה היא אם אנחנו גם חכמים.

הטור המלא היום ב"מעריב סופהשבוע"