כל שקרי הכיבוש: הגיע הזמן לשים קץ לנרטיב הכוזב שאופף אותנו 50 שנה

בשבועות האחרונים, בפרוס שנת ה־50 למלחמת ששת הימים, אנחנו סופגים מטחים מרוכזים של כיבוש. מסביב ייהום הנרטיב הכוזב שאופף אותנו ב־50 השנים האחרונות, אותם משקפיים מדומים שמרכיבים לעינינו כדי לבסס את הונאת הכיבוש. ובמשקפיים מציגים לנו תמונה מתוקה ומסולפת של מה ששרר בישראל הקטנה של טרום 67', משחירים את המציאות הקיימת מאז וממציאים תסריטי בלהות לגבי העתיד לבוא. לצד אלו מוכתמת דמותנו המוסרית במטרה לשמוט את זכותנו על הארץ, וכמובן, מטעים אותנו לגבי מעמד יו"ש במשפט הבינלאומי. זוהי חבילת הכזב שמכה בנו ללא הרף, וכל מטרתה לכרסם בתודעה ולשכנע אותנו לנטוש את האמת, ההיגיון ואינסטינקט הקיום הבסיסי, ולתת את לב הארץ לאויב.

ששת הימים – לפני ואחרי

מעל הכל צריך לעסוק בשטיפת המוח ששיבשה לוותיקים רבים את הזיכרון ויצרה תמונת היסטוריה מדומה אצל הצעירים. באגדות אוהלי השמאל, ישראל שבין 48' ל־67' היתה מדינה מוסרית, מתוקנת, שוכנת לבטח ומשגשגת, שהייתה מוכרת ומחובקת על ידי העולם כולו. כזו שרק שיגעון גדלות ותוקפנות גרמו לה לפלוש לשדות ערב. אלא שמאז הפלישה התוקפנית היא שולטת על עם אחר, ומפעילה כיבוש שמשחית אותה וגורם לתושביה להיות מופרעים ותוקפניים. כך מצוירת ישראל מאז 67' כחברת עוול, שכל העולם מפנה לה עורף ועוד מעט ימחץ אותה סופית.

אלא שהאמת הפוכה. מדינת ישראל ב־19 השנים שקדמו ל־67' הגיעה למבוי סתום ולמעשה לא יכלה להמשיך להתקיים בגבולות ובתנאים ששררו אז. יותר מכל ביטאה זאת הבדיחה המרה שרווחה ערב המלחמה ולפיה - "האחרון שיסגור את האור בשדה התעופה לוד". האווירה של ירידה מהארץ נבעה מאכזבה קשה מביצועי המדינה הצעירה. במשק הישראלי שרר מיתון כבד, שבא אחרי צנע וקיצוב. המדינה פיגרה שנות אור אחרי העולם שמסביב, ולאוכלוסייה הקטנה שלה היה קשה מאוד להתפרנס. גם בגלל שלטון פסאודו סוציאליסטי כושל, אבל במידה רבה בגלל הגיאוגרפיה הבלתי אפשרית שלה. 14 קילומטרים בלבד בין צד לצד, בין נתניה לטולכרם.

זו הייתה מדינה מבודדת ודחויה בינלאומית, שהוחרמה אפילו על ידי חברת קוקה קולה העולמית, שלא לדבר על היפנים וחלק ניכר מהעולם. מדינה ששגרירים ממדינות המערב סירבו להתייצב בבירתה, במערב ירושלים, כיוון שעל פי תוכנית החלוקה העיר אמורה הייתה להיות בינלאומית.

זו הייתה מדינה שלא יכלה להגן פיזית על גבולותיה ונאלצה לתקוף ראשונה כדי לשרוד. מדינה שליישובי לב הארץ שלה חדרו טרוריסטים, ויישובי עמק הירדן הופצצו ונפגעו כמעשה של שגרה. מדינה שעוברים ושבים ברחובות מרכזיים של בירתה המחולקת השתוחחו, כדי שלא לחטוף כדור מצלף ירדני.

זו הייתה מדינה שהאויבים שלה העזו לסגור את המעברים הבינלאומיים המובילים אליה - מצרי טיראן, והאו"ם הפר התחייבות בינלאומית כששלף את הפקחים שלו מפאתי עזה, מחשש שיימחצו תחת כוחות ההשמדה המצריים.

זו הייתה מדינה ששרויה בחרדה קיומית, נוירוטית וקופצנית, שברוב שנותיה הטילה ממשל צבאי על ערביי המשולש, וכוח צבאי שלה ביצע את הטבח בכפר קאסם. מדינה שהפקיעה אדמות רבות מערבים כדי להקים ערים יהודיות כמו כרמיאל. מדינה שמרבית המשקיפים הבינלאומיים לא נתנו לה סיכוי בעימות הצבאי הצפוי מול מצרים ומדינות ערב, ואף עם לא התכוון להתערב לטובתה.

זו הייתה מדינה שהיו בה סכסוכים פנימיים קשים, פילוגים ושחיתויות קשות בצמרת. מ"הפרשה" ועד משפט שורת המתנדבים. מדינה שלא הייתה באמת דמוקרטית - ששלטה בה מפלגה אחת, והשב"כ והמשטרה פעלו נגד יריבי השלטון בגלוי ובהתרסה. מדינה שבה צמרת הממשלה, שופטים והיועץ המשפטי לממשלה חיפו על המושחתים ממפלגת השלטון בחירוף נפש. למשל הגנו על בנו המושחת של ראש הממשלה, שהיה סגן מפכ"ל המשטרה.

לא צריך הרבה מילים כדי לתאר את ישראל של היום, היא במידה רבה ההפך הגמור מכך. זו עדיין מדינה קטנה מאוד, אבל בניגוד לטרום 67', יש לה היתכנות גיאוגרפית אלמנטרית. הגיאוגרפיה המשופרת והאנרגיות האדירות שנוצרו כתוצאה מששת הימים פיתחו את ישראל בצורה מטאורית. הם הפכו אותה למעצמה אזורית, שאף אחת משכנותיה לא מסוגלת לאיים עליה קיומית. זו מדינה משגשגת ומחוזרת, מובילת דרך בתחומים רבים. בכל שבוע עולים אליה לרגל מכל העולם ומבקשים להשקיע בה, כי היא רתומה לחדשנות ומפיצה אור בוהק לגויים. זו מדינה שגופים גלובליים מחזרים אחריה ואמנים בינלאומיים ממלאים את הפארקים שלה בהופעות. מדינה שרק אויבים מבפנים חותרים תחתיה ומנסים להוביל לחרמות ולנידויים כנגדה. זו מדינה מוסרית שאין דומה לה, שההתחבטויות שלה בנושא הפלסטיני כשלעצמן ממחישות את האידיאלים הנשגבים שהיא מציבה לעצמה.

ומעל הכל - זו מדינה ששבה לערש הקיום שלה, לבירה ירושלים, ליהודה, בנימין והשומרון, המקומות שבהם יצר העם היהודי את האוצר הרוחני הגדול שלו - התנ"ך. הספר שעליו מבוססת זכות הקיום שלה.

הזכות הבלעדית

למרבה הפרדוקס ובניגוד לעלילת הכיבוש, דווקא ירושלים השלמה, חברון, בית אל, תקוע ועמק דותן הן הסיבה לזכות הבלעדית של מדינת ישראל לתבוע בעלות על ארץ ישראל כולה, גם על פי הדין הבינלאומי.

ב־2 בנובמבר 1917 פרסמה ממשלת בריטניה את מה שנודע כ"הצהרת בלפור". ההצהרה הפכה להיות חלק מאמנה בינלאומית מחייבת בוועידת סן רמו, שנערכה באפריל 1920 ואושררה בוועידת חבר הלאומים ב־24 ביולי 1922. בוועידה ניתן כתב המנדט לבריטניה - לכונן בארץ ישראל "בית לאומי לעם היהודי", ולהקים "התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות מדינה".

המנדט בארץ ישראל למען העם היהודי ניתן לצד מנדטים נוספים שניתנו במקומות אחרים לטובת עמים נוספים. כולם עוגנו בסעיף 22 לאמנת חבר הלאומים שהתקבלה ב־28 ביוני 1919. בסעיף נקבע כי הטריטוריות ש"מיושבות על ידי עמים שעדיין לא מסוגלים לעמוד בזכות עצמם בתנאי העולם המודרני" יימסרו לנאמן שיחזיק בידו "פיקדון מקודש של הציוויליזציה". מטרת הסעיף הייתה להבטיח "את העיקרון שלפיו החיים וההתפתחות של אותם עמים יובטחו". כדי שאלו יקימו לימים מדינה בטריטוריה שבה כונן המנדט.

כתב המנדט על ארץ ישראל קבע במפורש שהוא נועד לבצע את סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים. בריטניה קיבלה את ארץ ישראל כ"פיקדון מקודש של הציוויליזציה" למען העם היהודי, להקמת בית לאומי על השטח שנמסר לה. היא התחייבה לפתח את הארץ למען העם היהודי. גבולות ארץ ישראל, שעוגנו בהחלטות הבינלאומיות המחייבות הללו, כוללים את כל שטח הארץ, בהם יהודה, שומרון וירושלים, וכן את השטח שעליו שוכנת היום מדינת ירדן.

עם פלסטיני לא היה קיים אז, אבל ב־1922 קרעו הבריטים 76% משטח המנדט והקצו אותו למדינה ערבית של נאמניהם, שהפכה לממלכת ירדן. למרות זאת, שטחי יהודה, שומרון וירושלים נותרו בתוך תחומי המנדט שנועד לבית היהודי הלאומי.

אחרי מלחמת העולם השנייה, במקום חבר הלאומים הוקם ארגון האומות המאוחדות. סעיף 80 לאמנת האו"ם שאושרה ב־1945, קבע שההתחייבויות וההחלטות של חבר הלאומים מחייבות גם את האו"ם באופן ששום דבר באמנת האו"ם לא יוכל להתפרש כאילו הוא גורע מ"הזכויות של איזו מדינה או איזה עם או בתנאי התקיימותם של מכשירים בינלאומיים קיימים". כלומר, אמנת האו"ם הבטיחה את רציפות ותקפות החלטות חבר הלאומים להקמת בית לאומי לעם היהודי, בשטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל.

על הרקע הזה טוענים מומחים כי החלטת מליאת האו"ם 181, מ־29 בנובמבר 1947, הידועה בשם "תוכנית החלוקה", היא החלטה בלתי חוקית. כיוון שהיא סותרת את ההתחייבות התקפה של חבר הלאומים, להקנות רק לעם היהודי זכויות לאומיות בארץ ישראל.

בכל מקרה - את ההחלטה הזו של האו"ם דחו כל מדינות ערב והתושבים הערבים של ארץ ישראל, שסירבו לקבל את עצם הרעיון של הקמת מדינה יהודית כלשהי. הם פתחו במלחמה, והגבולות שנקבעו בסופה הם תוצר של ההישגים בשדה הקרב, שעוגנו בהסכמי הפסקת האש מ־1949. אין לגבולות 49' כל זיקה לגבולות ששורטטו בהחלטת החלוקה, אשר לא נכנסה מעולם לתוקף.

במלחמת העצמאות השתלטה ירדן, בסיוע הבריטים, על שטחי יהודה ושומרון והעיר העתיקה של ירושלים. אבל השלטון הירדני בצד המערבי של הירדן לא הוכר מעולם על ידי כל גורם בינלאומי, למעט שתי מדינות. ירדן עצמה הסתלקה סופית מכל תביעת זכות לגבי שטחי יהודה ושומרון ב־1988.

כך נותרה שרירה וקיימת הוראת סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים - ההתחייבות לפיקדון הקדוש ששמור בידי הציוויליזציה האנושית למען העם היהודי, כדי שזה יקים בארץ ישראל את הבית הלאומי שלו, כולל בירושלים ויו"ש.

לכן הדין הבינלאומי מחויב להכיר בזכותו של העם היהודי להקמת בית לאומי לעם היהודי בירושלים, שכם, חברון ויתר שטחי יו"ש. הזכויות של ערביי הארץ נשמרו בהצהרת בלפור וכתב המנדט, ואלו זכויות אזרחיות ודתיות בלבד, לא זכויות לאומיות. הזכות הלאומית הוקנתה רק לעם היהודי.

מכאן ברור עד כמה חסר שחר הוא הניסיון להכתיר את השלטון הישראלי ביו"ש וירושלים כ"כיבוש". כיבוש מתקיים רק כאשר מעצמה זרה תופסת שטח שבריבונות עם אחר. ורק כשמתקיים כיבוש שכזה, חלות האמנות הבינלאומיות כגון אמנת האג או אמנת ז'נווה הרביעית. ברור שהתנאים הבסיסיים להחלת האמנות לא חלים ביו"ש, כיוון שמעבר לזכות הבלעדית של העם היהודי, מעמד השטח לא הוסדר מעולם. מעולם גם לא הוכרה ריבונות של עם אחר בשטח וישראל לא כבשה את יו"ש מבעל הזכויות בהם. יהודה ושומרון שוחררו במלחמת מגן אחרי שהוחזקו באופן בלתי חוקי בידי הירדנים.

ההפרה הפלסטינית

גם ההסכמים המכונים "הסכמי אוסלו" לא שינו דבר בטענת הזכות על הארץ. ישראל לא ויתרה על תביעת הריבונות ביהודה ושומרון וירושלים, נהפוך הוא. למשל, בהחלטת הממשלה מ־2 בדצמבר 2012 נקבע כי "לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתה הנצחית, ירושלים; למדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בארץ ישראל".

בהמשך לכך כוננה ממשלת ישראל ועדה משפטית בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט המנוח אדמונד לוי. ועדת לוי בחנה, בין היתר, את המעמד המשפטי של יהודה ושומרון, וקבעה כי ישראל אינה כובש בשטחי יו"ש, כאמור.

בהסכמי אוסלו נקבע כי מעמד הקבע של שטחי יו"ש ועזה ייקבע במו"מ בין הצדדים. אולם, בין לבין, אש"ף והרשות הפלסטינית, הפרו ומפֵרים את הסכמי אוסלו מהרגע הראשון. מדובר בהפרות יסודיות, חמורות ורחבות היקף, אשר שומטות את הקרקע מתחת להנחות היסוד של ההסכמים עצמם. הן מתבטאות כמעט בכל תחום, אבל די במסע ההסתה, הכזב והדה־לגיטימציה השיטתי שעורכת הרשות נגד ישראל והעם היהודי כדי לגרום לביטול ההסכמים בשל הפרתם היסודית.

מדינת ישראל החילה את הדין והמשפט שלה על ירושלים סמוך לשחרור העיר ב־1967. היא נמנעה, בינתיים, מלהחיל את הדין והמשפט הישראליים על חלקים נוספים ביהודה ושומרון, אבל לא ויתרה על תביעת הזכות שלה על מקומות שבהם נוצר וחי העם היהודי. עכשיו הגיע הזמן שממשלת ישראל תאמץ את דוח אדמונד לוי ותתחיל לתבוע את מה שגם המשפט הבינלאומי קובע ששייך רק לעם היהודי ונציגתו - מדינת ישראל. עכשיו הגיע הזמן להפריך אחת ולתמיד את עלילת הכיבוש.