בימי הקיץ המיוזעים האלה אהוד ברק הוא המרענן הרשמי של הספקולציות, גם הן די מיוזעות. הפוזה ההמלטית, ירוץ או לא ירוץ, יחד עם ההיסטוריה המעורבבת של ברק, הפכו אותו לממתק תקשורתי. אלא שמעבר להיותו אייטם אטרקטיבי, ברק הוא כיום האיש היחיד בספקטרום המנהיגותי שיכול להביא (לסוג של) הסדר בינינו ובין הפלסטינים.
המון כוכבים צריכים להסתדר ברמה של גלגלי שיניים בשעון שווייצרי כדי שהוא יצלצל עבור ברק בדיוק בחצות. בינתיים, מעבר לגיחות מתוקשרות ועוד לפני שבוחנים את סיכוייו, יש טעם לבחון את ברק כמו שבוחנים כל מועמד, ברמה של עכבר מעבדה וסוס מרוץ. בין השאר לאן הוא מכוון ולמה בדיוק הוא מתכוון.
כמו לכל פוליטיקאי, גם לברק יש מערכת מורכבת של שקלול אופציות במקביל למנגנון של מקרים ותגובות. הייחוד שלו הוא הסנכרון.
ב־1988 אמר לגדעון לוי: "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי מצטרף בשלבים מסוימים לאחד מארגוני הסירוב"; ובהבל אותה נשימה איזן ב"פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים ובילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות", כאילו אומר "אם צריך, גם אני הייתי נבזה ושפל". הימין והשמאל העריצו ותיעבו אותו באותה מידה, אבל השקלול הצליח לו.
עשר שנים אחר כך נבחר לראשות הממשלה. הוא המשיך במדיניות הגנה על השטחים והמתנחלים, במקביל ניסה להגיע להסדר אלא שנבלם ונסוג בדקה ה־90 מקמפ דיוויד ומהסדר עם סוריה עקב חשש מקרע פוליטי פנימי. הוא אפילו הלך על מהפכה אזרחית ויישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה, ושוב נסוג לאחר התנגדות חלק משותפיו הקואליציוניים.
איש עם קבלות
17 שנים חלפו מאז, והשאלה היא איזה ברק מונח כיום על המדף. אני מהמר על ברק שקרא את ספרו של מיכה גודמן ("מלכוד 67") וענה לו: "הקטסטרופה שמתאר השמאל, מדינה אחת, שתוביל לרוב ערבי ולמלחמת אזרחים מתמשכת, או לחלופין, למשטר אפרטהייד שקוע באלימות ותחת איום מתמשך של קריסה — הצגתה היא, להוותנו, אמת". ועל זה נאמר, Welcome to the club.
גודמן מנסה להיות גיאו־אסטרטג ביטחוני וקובע כי: "בלעדי הרי יהודה ושומרון המדינה אינה בת הגנה... מי ששולט בהר שולט במוקד החיים של העם היהודי...". המסקנה שלו "היא חדה ופשוטה: אסור לישראל לצאת מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים", משום ש"השילוב של המיקום והמקום מביא לכך שישראל לא רק מוקפת אויבים אלא שהיא גם מתקשה להתגונן מפניהם".
ברק הגיב לגודמן ב"הארץ": "זהו טיעון מוגזם, פסקני ופשטני. לישראל אכן ממדים זעירים, ולו ניתן היה להרחיבם בהבל פה, תפילה ממוקדת או זיק של משאלת לב, בלי סיכונים ומחירים אחרים — כולנו היינו בוחרים בכך. אבל ברור שזה לא המקרה". ולקורא המזדמן מתחשק לומר: בחייאת מיכה, מי שמך? כדי לקבוע אם יש סכנה ביטחונית לקיום המדינה הבן אדם אמור להכיל את כל המערך הצבאי בישראל, להניח אותו על גבי ניסיונו האישי בהפעלת כוחות, להכיר את הצד שכנגד, כולל היכולות והכוונות שלו, לארגן את כל זה על ציר הזמן, ורק אז לפסוק אם יש סכנה אם לאו.
לברק יש הבגאז' והקילומטראז' הזה, בעוד לימין של חובשי הכיפות יש בעיקר אמונה מוחלטת בציווי האלוקי וכל השאר תירוצים ותעתועים מילוליים, כמו סיפורי גודמן שמתחפשים לטקסט כאילו רציני תוך שימוש במונחים כאילו מקצועיים.
אין לו מה להפסיד פרט למדינתו
חרף הסיפורים על מורכבותו כי רבה, האיש לא חידתי. עשרות שנים של קילומטראז' ציבורי מאפשרות לכל אדם סביר סוג של הבנות לגבי התנהלותו. החלק ה"חידתי" הוא לא המעשים עצמם, אפילו לא המניעים, אלא ההסברים שניפק לציבור, בסגנון של מבקר מוזיקה קלאסית שעף על עצמו. גידי וייץ (“הארץ", 2007) שאל אותו למה אנשים שונאים אותו, וברק שסיים זה עתה לקרוא את התרגום החדש של "פאוסט", היגג: "גתה שם בפי פאוסט את הדברים הבאים: 'כל האנשים חווים את החיים, רק חלק מהם מבינים אותם במלואם, ובתוך החלק הזה, המעטים שמתעקשים באיוולתם לספר את שראו לאחרים, הם אלה שצולבים אותם ושורפים אותם". תרגום לחלשים: אני, שיודע הכל על הכל, סופג את זעם ההמון שחי את חייו בלא להבין מה קורה סביבו.
כבר כשהיה ראש אמ"ן החל ברק את קריירת הבחשנות הפוליטית שלו, כשהתחכך בשיקולים פוליטיים המעורבבים בשיקולי הביטחון הלאומי. מאז ועד ששירת כשר ביטחון אצל נתניהו הוביל קו של תמיכה במדיניות שמכפיפה את הביטחון הלאומי להמשך האחיזה בשטחים. זו מדיניות חסרת תועלת ותוחלת שגובה וגבתה קורבנות מיותרים, והשאלה היא מה יום מיומיים אצל ברק. התשובה היא: זה לא רק ברק, זו גם המדינה שמידרדרת בפראות ימינה ותהומה, וההימור על ברק הוא על יכולתו להתמודד חזיתית עם מי שמוביל את המגמה הזו - המתנחלים.
הקרב הוא לא נגד אלו שיש להם כשל ימני נרכש או מולד אלא על לבם של המפוחדים והמבולבלים, בעיקר מצביעי לפיד. להבדיל ממועמד שמדבר על "הסדר" (כולם בעד), ראש ממשלה שמתכוון להתקוטט עם המתנחלים ומשת"פיהם זקוק לקומבינציה של בתחבולות תעשה לך מלחמה וראש בקיר. בדרך כלל יש לברק אש קרה של ששון קרב יחד עם קשיות לב. בין שאלה פעולות קומנדו, מבצעים ומערכות גדולות, ובין שזו סתם התעלמות מהמין האנושי שעומד בדרכו. אם זה היה תלוי בו, הוא היה תוקף את עיראק כסגן רמטכ"ל שנבלם על ידי יצחק שמיר, ואת איראן כשהיה שר ביטחון ונבלם על ידי בנימין נתניהו. פלוס קוקטייל של אירוניה, ציניות, צריבה אמיתית של שליחות לאומית, ובעיקר אותה לקונה אפלה, שם נבלעים כל שאר השיקולים כאשר הוא הולך ראש בקיר על המטרה שעליה הוא מוכן להתאבד.
אותה לקונה לא עמדה במבחנים קודמים מול ערפאת ואסד האב. גם כשר ביטחון זה לא עבד. לא בעניין השלום ולא בביטחון. אז במה שונה ברק 2017 מברק 2000? בכלום. למעט מצבו היום. הוא כבר ראה הכל, חווה הכל, החטיף וחטף, ואין לו מה להפסיד פרט למדינתו. להבדיל ממקוששי אהדה או חמלה, פחדים או תקוות שווא, לברק יש מתקן סילוק אשפה רגשית, שם נגרסות דמעות וצהלות לחומר אירוני או פילוסופי, וכל ניסוחי הפסיכולוגיה בגרוש הללו אינם קשורים לשני נכסיו, הציבורי והאישי, בגינם חשוב שהוא עוד ישוב. ולא לקיבוץ שם נולד כמאמר השיר, אלא למקום שם חוסל פוליטית.
הנכס הציבורי הוא הריק המנהיגותי בימים של דחיקת העדר הישראלי לקוראל של מצוקה ביטחונית. הימין הישראלי הולך וילך על פחדים, החל באיראן וכלה בכל ערבי ברחוב. לברק, מול מצביעי לפיד ומתעבי נתניהו, ישנה הפרסונה הביטחונית האולטימטיבית. הנכס האישי של ברק הוא מבנה האישיות שלו. אותה לקונה אפלה שבה נעלם כל שיקול אחר לבד מהמטרה, שהיא מאבק ראש בקיר בפאשיזם הדתי שרובץ כמו צל כבד על הארץ כולה. אני מעריך שאם (במקרה לגמרי) יגיע לראשות הממשלה, הוא לא היה רוצה לסיים בתור בדיחה עם זקן וינהל מאבק אישי ומערכתי בימין המתנחלי על רבניו, עסקניו ומטורפיו המשיחיים. כולל חיל המצב שהם המוני התינוקות שנשבו בקסם הכוחנות הצבאית, וביום פקודה יישמעו לו יותר מאשר לכל מועמד אחר.
החזרה לפוליטיקה לא תהיה קלה
אם ברק ייקלע לסיבוב הבחירות הבא, יש להניח שתקשורת העם היהודי לדורותיו ולמפלגותיו תסתער עליו חזיתית בחרבות שלופות ובסכינים בגב. שרון ונתניהו, אחר בעיטה רבתי, חזרו כאילו לא היו דברים מעולם. במקרה של ברק זהו סיפור שונה. שני אלה חזרו כשהם מחויבים לימין המטורף (עד שהכזיבו אותו), ברק הולך בדרכו של רבין.
למיטב הבנתי הדלה בנפש האדם, ברק יודע לנפנף ולצפצף. רבין אמר על המתנחלים "פרופלורים" ולא הבין שהפרופלור הזה מחובר למטוס קמיקזה. אם אלומת זיהוי המטרות של ברק תנוע מאיראן למתנחלים, יש סיכוי שגם אלומת המטרות שלהם תנוע בהתאם.
שאלתי אותו לא פעם מה בקשר לכדור בגב נוסח רבין, אם וכאשר. ברק הבריש את השאלה בהמהום כלשהו. להבדיל מנתניהו, שמפחד או מדחיק, וללפיד שיבקש לענות בציטוט או בחידוד בלי להבין כלל במה דברים אמורים, נדמה לי שברק מביט כיום בשחור של החורים הפעורים בגולגולת שהיא מצבנו, וכמו הילדים שהיינו אז הוא מסוגל לומר "על החיים ועל המוות" - ולקפוץ. מקסימום הוא יתרסק על מגדלי אסותא.