50 שנה למלחמת ששת הימים ולכיבוש הן גם 90 שנה למותו של ההוגה אחד העם ו־120 שנה לקונגרס הציוני הראשון בהנהגתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. אלה שתי דמויות מרכזיות ומהפכניות שעיצבו והובילו את הרעיון הציוני. על אף האג’נדות המתחרות שלהם וחוסר ההסכמה הבולט ביניהם, אחד העם כמו הרצל היו מתנגדים באופן חריף להמשך השליטה הישראלית בשטחים ולשלילת זכויותיו של העם הפלסטיני.
אחד העם, בן למשפחה חסידית, מכונה אבי הציונות הרוחנית. על פי השקפתו, הקמת המדינה הציונית הייתה אמורה לתת בעיקר בעיקר למצוקה תרבותית של העם היהודי; מסגרת שבה יתפתחו חייו הרוחניים, זהותו הלאומית וערכיו המוסריים. בתור שכזאת, כך סבר, המדינה היהודית תאפשר ליהודים על פני הגלובוס לזקוף את קומתם ותהפוך בבוא הזמן מרכז לתפוצות. הקיום הפיזי של המדינה ומיקומה בארץ ישראל היו אפוא חשובים בעיניו בעיקר כדי לסלול את התפתחותה של רוח האומה.
הדגשת האלמנטים הרוחניים לא מנעה מאחד העם להיות כבר בעשור האחרון של המאה ה־19 ער לקיומה של האוכלוסייה הערבית, להבחין בהתפתחותה הלאומית ולהבין בסכנת ההידרדרות המוסרית של החלוצים: “והנם (היהודים – ר”ע) מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק”.
הרצל, שלא כמו אחד העם, שם דגש על חשיבותה של ארץ ישראל כמפלט מפני האנטישמיות הגואה; כפרויקט שעיקר עניינו לספק בית מדיני בטוח, שאליו אמורים יהודי כל העולם להתקבץ. בשני ספריו “מדינת היהודים” (1896) ו”אלטנוילנד” (1902) מתאר הרצל את ערכיה של אותה מדינה, שאמורה להיות לא רק מקלט, אלא גם ביטוי של חברת מופת. מעבר ליסודות הסוציאליסטיים מבטא הרצל מחויבות לעקרונות ליברליים, וביניהם לזכויות אזרח מלאות לערבים, ואף מזהיר מפני קנאות דתית לאומית.
הרצל אומנם לא נתן דעתו על צמיחתה של הלאומיות הערבית, אך היחס הבלתי קדוש שלו אל הטריטוריה (כזכור, נטה לקבל את הצעת אוגנדה) והשקפותיו ההומניסטיות־ליברליות היו חלק בלתי נפרד מחזונו הפוליטי. אף שעיקר מטרתו הקמת בית פיזי ליהודים, המפעל הציוני אינו משולל תוכן ערכי; תוכן שהרצל מעצבו עם דגש על זכויות הפרט ורווחתו ומחויבות לשוויון.
שני ההוגים, אחד העם והרצל, טעו וצדקו גם יחד. ישראל לא קיבצה את כל יהודי העולם. למעשה, חלקם הגדול נותר מחוץ לגבולותיה. אבל ישראל היא בהחלט מקלט בטוח ליהודים. אנטישמיות גואה מביאה גם כיום עוד ועוד גלי עלייה. בצד זה, ישראל היא גם מרכז יהודי תרבותי מתחדש שבו אמנים, אנשי רוח ויוצרים פועלים בעברית ומבטאים המשכיות בועטת למסורת היהודית על גווניה השונים. שני היסודות, הפיזי והרוחני, דרים בכפיפה אחת. אך לא בחזונו של הרצל ולא בחזונו של אחד העם התפשטות טריטוריאלית על חשבון זכויותיו של עם אחר הנה הכרחית ולבטח אינה ראויה. במשנתם של השניים החומר לא גבר על המוסר. ישראל 2017 התרחקה מהרעיונות הציוניים המקוריים.