המועמד לראשות מפלגת העבודה אבי גבאי אמר במהלך חוגי בית, שבאחד מהם נכחתי, שהוא דוגל בכך שראש מפלגת העבודה, אולי יהיה זה הוא, ימנה שרים מקצועיים ולא ימנה שרים על פי שיקולים פנים־מפלגתיים. זו אמירה יפה, הגורפת מידה מסוימת של תשומת לב. גבאי עצמו, שמעולם לא נבחר בפריימריז ואף לא היה מועמד ברשימת כולנו של משה כחלון לכנסת, הגיע למשרת השר לאיכות הסביבה באמצעות מינוי חיצוני כזה.
זה לא היה מינוי על בסיס מקצועי בדיוק, כי גבאי היה בעל מומחיות בתחום תשתיות תקשורת ולא בהגנת הסביבה. תפקיד השר שאליו מונה נבע מאילוצים קואליציוניים, לא משיקולים מקצועיים.
יותר מכך, כעבור שנה בתפקידו בממשלתו של בנימין נתניהו התפטר גבאי מתפקיד השר במחאה על אופן התנהלות הממשלה, הן בנוגע למעמד שר הביטחון משה יעלון והן בנוגע למתווה הגז. גבאי סיפר אז כי העובדה שהיה מינוי חיצוני במפלגה שבה אין פריימריז – הפכה אותו למעין יועץ־על. ללא מתפקדים, ללא פריימריז, בלי שהיה חלק מן הרשימה של כחלון לכנסת, גבאי היה מינוי אישי, אבל במהלך השנה שבה כיהן הבין ששיקול הדעת העצמאי שלו והתרומה הפוטנציאלית שלו כאיש מקצוע - לא נספרים.
יועץ קרוב או רחוק ליו"ר מפלגה הוא בעל השפעה מצומצמת על קבלת החלטות. זאת ועוד, במימוש האיום היחיד העומד לשר מהסוג הזה - איום ההתפטרות - גבאי לא השיג דבר. מתווה הגז אושר, יעלון הועף וליברמן הוכנס במקומו.
אז מה מציע גבאי כעת בראשות העבודה? מינוי שרים מקצועיים שיהיו כפופים אליו (נניח, אם הוא ייבחר). ושוב הם לא יוכלו להשפיע? כוחם יישאב מקורות החיים שלהם, ולא מן הטיפוס מעלה באמצעות המסננת הלא נעימה והיקרה, שקוראים לה מתפקדי המפלגה?
איך גבאי אינו רואה את הסתירה? הכשלים שהוא גורר במהלך ההשתלבות שלו בכולנו של כחלון ממחישים את הסיבה שההצעה שלו - למנות שרים מקצועיים - לא תעבוד. אלא אם הוא חלק ממפלגת דיקטטור (למשל, מפלגותיהם של יאיר לפיד, כחלון, ליברמן, אריה דרעי ויעקב ליצמן), ושם ממילא הוא לא רצה להיות.
הכותבת היא בלוגרית פוליטית, בעלת "הפלוג" - בלוג פוליטי