לפסטיבל המשוררים ה־20 במטולה, שנערך בשבוע שעבר, נקלעתי בנסיבות שלא בשליטתי. כלומר, הייתי במטולה כשמשוררים ומשוררות וסתם אוהבי שירה התכנסו בה יחד, כמו הציפור הססגונית שישבה לפני והסתירה בשלל נוצותיה את הבמה כולה. ענקי ביקורת ספרות, כמו דן מירון וגבריאל מוקד, נסים קלדרון ויעקב שביט האצילו על הכנס את מגע הקסם של נצחיות היצירה, וכל אלה התחככו והתנגחו אלו באלו על רקע 120 שנות איכרות מטולאית מחוספסת.
כשלעצמי מעולם לא התחברתי לעניין הזה ששמו “שירה”. אין חולק על כך שיש בשירה משפטים נאים ורעיונות נעלים ואפילו חרוזים נחמדים, ופה ושם (סימני) קריאה לתיקון פוליטי וחברתי כלשהו. השירה, על פי שוחריה, אמורה להיות תמצית מזוקקת של הביטוי הרגשי וראש חץ לרגש האנושי. אם המשורר מצליח לבטא במילה או שתיים, בחרוז קולע ובקצב קולח, טבע אנוש ויפעת הטבע באבחת צבע - אז מה רע? זה אפילו ייחודי ומעשיר.
אלא שלתפיסתי, במישור הרלוונטיות הציבורית, אפילו התרבותית, השירה היא משעול נסתר למיטיבי לכת שבנוי על שוק מתמעט והולך, שלא לדבר על היעדר השפעה על אפס קצהו של ממד ציבורי או חברתי, למעט מקרים בודדים פה ושם שאינם מספיקים. “נראה שהעולם מציע יותר ממה שהשירה יכולה להעביר למילים”, אמר המשורר האמריקאי מארק סטרנד. ובכל זאת הוא ממשיך: “אני כל הזמן עובד על שיר, החכה שלי כל הזמן בחוץ, מחכה לתפוס את הפרפר הבא או לדוג את הדג הבא”.
וזוהי אכן ההתייחסות שלי לעניין השירה: משחק פרטי בין דייג בודד לבין עצמו, עובר אורח אחד או שניים והדג, כמובן, ובני משפחה שייהנו ממנו. מעין קופירייטינג למיטיבי לכת במשעולים האקסקלוסיביים שבין משורר לקהלו.
וזה ממש בסדר. אבל ברור כי בצד ירידת הספרות הקלאסית כנביאת היום הבא או כמפרשת יום האתמול, גם השירה, בת לווייתה, היא שותפתה בהלוויה של שתיהן. לערלי שירים מסוגי השירה היא ערפל של אסוציאציות חסרות מובן, שכמו נורו מפי מכשף שבט בעת טראנס, והן ממתינות למבקרים מלומדים או לחוקרים חרוצים שיפענחו את צפונותיהן. וזה דומה למה שאמרה על הבמה נורית זרחי, משוררת נחשבת, על המבקר דן מירון שישב לצדה: “אפילו המשורר עצמו אינו יודע את פשר שירו, עד שבא דן מירון ומגלה לו את האור שממנו נבעו המילים והמשפטים”.
בעצם, אין שום דבר רע בקודים אסוציאטיביים שמחליפים ביניהם חלק מהמשוררים, מבקריהם וקוראיהם. להפך, זה עדיף על הוויכוחים הפוליטיים המשמימים, שמאפילים על חיינו וחדרו גם לכנס המשוררים.
אני לא יודע מה הם שיקולי הוועדה שמזמינה את אורחי הכנס, אך חשתי שהייתה בו נוכחות גדולה מהרגיל של משוררים ומבקרים מבני עדות המזרח. מבחינתי, אין הבדל בין שירה “מערבית” ו”מזרחית”, פרט להוראות ההפעלה, שהן עניין של ביוגרפיה וסביבה. אבל אם לטיפוסים כמוני השירה אינה אומרת דבר מעבר למשחקי מילים, אזי הנוכחות הבולטת של השירה המזרחית בכנס אמרה משהו פוליטי נכון במקום הנכון ובזמן הנכון.