הייתה צריכה ללמוד מצ'רצ'יל: הטעות הבריטית הגדולה של תרזה מיי

מיי פשוט לא ראתה בהקדמת הבחירות סיכון של ממש. ואם כך, למה להסתפק ברוב מוחלט של 12 לשלוש שנים, כשאפשר לקבל רוב של 200 צירים לחמש שנים? מי היה מאמין שעם פתיחת הקלפיות לג'רמי קורבין, המנהיג הסהרורי של מפלגת הלייבור יהיה סיכוי למנוע מהשמרנים רוב בפרלמנט? 

אבל זו לא ההפתעה הגדולה ביותר בתולדות מערכות הבחירות בבריטניה. המקום הראשון שייך לבחירות 1945, גיבורה הוא ווינסטון צ'רצ'יל, והסיפור ממחיש את הבעייתיות של שיטת הבחירות הבריטית בכלל ואת סיפור הבחירות הנוכחיות בפרט.

צ'רצ'יל נחשב, ובצדק, לגדול המנהיגים הפוליטיים של המאה ה־20. הוא היה אמן רב־תחומי: מנהיג, סופר, צייר מחונן, ובצעירותו גדול הכתבים הצבאיים, והראשון שעשה זאת מהשטח. דיווחיו העיתונאיים על מלחמת הבורים בדרום אפריקה הצליחו להעביר לא רק את הכרוניקה של המלחמה, אלא גם את האימה, הריח ובעיקר את הצבע שלה. 

אבל הוא לא היה רק אמן המילה הכתובה, אלא גם של המילה המדוברת. בראשית מלחמת העולם השנייה, לאחר נפילת אירופה המערבית, כשעמד לבדו מול היטלר, כאשר חבריו למפלגת השמרנים בקבינט לחצו עליו לתת למוסוליני מנדט לתווך הסכם עם היטלר, היה בידיו נשק אחד לכיבוש נשמתה של האומה הבריטית: המילה המדוברת. צ'רצ'יל לא השלה ולא טייח. במופע מנהיגות וירטואוזי הבטיח לעמו רק דם, יזע ועבודה קשה, והבריטים נענו לו. הם נרתמו למערכה, לחמו ביבשה, בים ובאוויר. היטלר נבלם. ארה"ב ורוסיה הצטרפו, והמערכה הוכרעה. 

לאחר שהכוחות נפגשו בברלין, נועדו מנהיגי האומות המנצחות בברלין כדי לקבוע את גבולות אירופה. חודשים קודם לכן, בוועידת הפסגה ביאלטה, על אפו ועל חמתו של צ'רצ'יל סחט סטאלין ויתור אחר ויתור מהנשיא האמריקאי רוזוולט החולה, בכל הנוגע ליצירת הגמוניה סובייטית במזרח אירופה. הארי טרומן החליף את רוזוולט שהלך לעולמו, ויחד עם צ'רצ'יל קיווה למזער את נזקי יאלטה במשא ומתן מול סטאלין. 

אלא שבאמצע הוועידה יצא צ'רצ'יל ליום אחד לאנגליה, לעניין פורמלי קטן: לכבד בנוכחותו את הבחירות שהתקיימו באנגליה באותו יום. אלא שעד מהרה התברר שהבחירות האלה היו ההפך הגמור מעניין "פורמלי". למרבה התדהמה צ'רצ'יל לא חזר יותר לארמון ואנזה. במקומו הגיע מנהיג הלייבור קלמנט אטלי שזכה בבחירות. 

צריך להבין: אטלי היה איש חיוור ונעדר כריזמה, שעיקר תרומתו כסגנו של צ'רצ'יל בממשלת החירום שניהלה את המלחמה, הייתה ניהול ענייני הפנים. צ'רצ'יל לעומתו היה המנצח הגדול והנערץ של המלחמה, נביא בעירו ובארצו, שגם יריביו הפוליטיים נושאים על כפיים. ובכל זאת נבחר אטלי. האיש שעליו אמר צ'רצ'יל: "מכונית ריקה הגיעה למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10, וממנה יצא קלמנט אטלי".

מה קרה? איך סילק העם מההנהגה את בן דמותו המודרני של יהודה המכבי  יום לאחר שניצח את היוונים והמליך במקומו את בן דמותו של וולפסון (יורשו האלמוני של הרצל בראשות התנועה הציונית לאחר מותו של חוזה המדינה)? חלק מהתשובה נעוץ בשיטת הבחירות. 

***

בניגוד לארה"ב או לצרפת, בבריטניה לא בוחרים ישירות את העומד בראש הרשות המבצעת. בבריטניה מתנהלות 650 מערכות בחירות באזורים שונים, ובכל אחת מהן נבחר חבר פרלמנט אחד, ואחרי הבחירות בוחר הפרלמנט ממשלה. מתברר כי בזמן שצ'רצ'יל ניהל את המלחמה, אטלי ניהל את ענייני הפנים ודאג לשבץ את אנשיו בכל רחבי המדינה בתפקידי מפתח. אלה דאגו בשם הממשלה לענייני היומיום של האזרחים, ורבים מהם היו מועמדים לפרלמנט מטעם המפלגה. קו התעמולה הכולל של מפלגתם היה שעם כל הכבוד למנהיג המלחמה הנערץ, הלייבור ואנשיו מתאימים יותר למלאכת השיקום המפרכת, מלאכה אפורה הדורשת אנשים אפורים. אטלים ולא צ'רצ'ילים. 

בשורה התחתונה, בעוד צ'רצ'יל עסוק בקרב מול סטלין על עיצוב אירופה, כשהוא מסתמך ברוב שאננות על ההילה העצומה שבה נעטף מכל עבר על ידי הציבור, גנב אטלי את אזורי הבחירה ועמם את ראשות הממשלה. צ'רצ'יל חזר וניצח ב־1951, אבל אז מסך הברזל שירד על אירופה כבר היה עובדה קיימת.

כמו המנהיג הנערץ שנפל מגדולתו, גם מיי הצליחה למסמס יתרון חסר תקדים, זאת בשל שילוב לא מזהיר של השאננות של צ'רצ'יל, הזחיחות שלו והזלזול ביריב, עם היעדר קמצוץ מהזכויות וכושר המנהיגות שלו.