ללכת על ביצים: ביום חמישי פורסם שאבו מאזן ירד סופית מדרישתו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות כתנאי למו"מ. הראיס הפלסטיני מוכן להיכנס למו"מ אמיתי עם ישראל ללא תנאים מוקדמים. רק תבואו, הוא אומר לנו. בחדרי חדרים רמזו הפלסטינים לאמריקאים שהם יהיו מוכנים לקבל את התוכנית הביטחונית של הגנרל ג'ו אלן ו־160 המומחים הביטחוניים שלו. זוהי אותה תוכנית מושמצת, מבוזה ומבוישת של ממשל אובמה, שבנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון החזירו שוב ושוב למקצה שיפורים, עד שהתפוגגה. עכשיו שלף ממשל טראמפ את התוכנית מהנפטלין, בזכות העובדה שבינתיים היא עברה גלגול ועיבוד נוספים במכון מחקר דמוקרטי־רפובליקני והפכה לדו־מפלגתית. כלומר, החותמת "אובמה" שהוטבעה עליה, הוסרה בטיפול לייזר.
זוהי התוכנית הביטחונית הכי מפורטת, מרחיקת לכת ומושקעת שהוצגה אי־פעם על ידי גורם כלשהו לפתרון בעיית הביטחון הישראלית אם אי־פעם תוקם מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. האמריקאים השקיעו בתוכנית הזו את כל נשמתם ומרצם בהנחת עבודה פשוטה: אם הם יצליחו לענות על צרכיה הביטחוניים של ישראל, הם ינטרלו את הסיבה העיקרית שמונעת את הקמתה של המדינה הפלסטינית. לביבי ייגמרו התירוצים, והוא יוכל ללכת לפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים. טוב, האמריקאים טעו. זה לא הצליח אצל אובמה, כי הנשיא היה, כידוע, חובב ערבים ותבוסתן. עכשיו, זה מבליח אצל טראמפ.
אגב, מדובר בתוכנית יצירתית שמאפשרת לישראל להחזיק כוחות קומנדו מוסקים ל"התערבות מהירה" בתוך הגדה המערבית, מייצרת חגורה ביטחונית של כוחות ישראלים, ואחר כך זרים (נאט"ו או מארינס אמריקאים) לאורך הירדן, מעניקה לפלסטינים שדה תעופה שתחילתו בגדה המערבית וסופו בגדה המזרחית, בריבונות ירדנית, וכמובן מרופדת באין ספור אמצעים טכנולוגיים משוכללים שיעניקו לישראל התרעה ומודיעין חסרי תקדים. אז הפלסטינים כבר הזדרזו להסכים לתוכנית הזו. בשורה התחתונה, אבו מאזן אפסן את המילה "לא" שאפיינה אותו בגלגולים קודמים בבקבוק פורמלין. הוא אומר לטראמפ בעיקר "כן". האם הוא יודע משהו שאנחנו לא? כנראה שכן.
זו הסיבה לכך שנתניהו הולך על ביצים מאז ינואר 2017. הבעיה היא, שאלה הביצים של המתנחלים. אם נלקט את ההודעות לעיתונות שפרסמו נתניהו ואביגדור ליברמן על הקמת אלפי יחידות דיור בשנה האחרונה, נגיע למספרי עתק. ההודעות הללו נעלמו לקראת ביקור טראמפ. דממה דקה עטפה את יהודה ושומרון, לשכת ראש הממשלה וועדות התכנון השונות. תרדמת של ממש. קודם שהג'ינג'י יגיע, אמרו כולם, ואז הוא יסתלק ונוכל לחגוג. אחרי הביקור נראה לכם מה זו תנופת בנייה חסרת תקדים.
ובכן, אנחנו אחרי הביקור. איפה הבנייה? נעלמה עם טראמפ. מכל ההודעות הבומבסטיות על 2,500 יחידות דיור פה ו־3,000 שם, נכון לעכשיו נבנים ביו"ש 473 בתים. זה הכל. סה טו. תחת ממשלת ישראל הימנית ביותר אי־פעם, עם נתניהו וליברמן ובנט ושקד וסמוטריץ' גם, עם הנשיא טראמפ שכיהן עד לאחרונה כמשיח בן־דוד, הבנייה בשטחים מוקפאת דה פקטו. אגב, בירושלים ההקפאה מלאה ומוחלטת. טוב, מחכים שקודם השגרירות האמריקאית תגיע.
לא רק שנתניהו לא שחרר את הרסן והתיר את הרצועה בעניין הבנייה, הוא הידק את שניהם. ב־96', אחרי שעבר טראומה, העביר נתניהו נוהל שלפיו כל בית הנבנה בשטחים חייב לעבור שלוש פעמים לאישור בלשכת ראש הממשלה. בכל סיבוב כזה, משוחררת גם הודעה תואמת לעיתונות. הרושם הנוצר בציבור (המתנחלים) הוא שבונים המון. רושם זה עניין חשוב. במקביל, ישראל חוטפת גינוי מהקהילה הבינלאומית שלוש פעמים שונות על כל מבנה שהיא בונה. זה כמו להסיר פלסטר במכה אחת מפצע, ואז להחזיר אותו ולהסיר אותו עוד פעמיים, במכה אחת, מאותו פצע. נכון, כשמסירים במשיכה חזקה כואב פחות. אבל למה שלוש פעמים?
אגב, אחרי נתניהו בא ברק. כשהסבירו לו על הנוהל החדש, הוא ביטל אותו מיד. בשביל מה זה טוב? ברק בנה בקצב מואץ. היה לו מותר, כי הוא הרי התכוון להביא שלום (רק שיצאה לו מלחמה). זה הפרדוקס הישראלי הידוע: אלה שרוצים שלום, יכולים לפתוח במלחמה ולבנות בשטחים. אלה שלא רוצים שלום, יכולים לעשות שלום אבל קשה להם יותר לבנות בשטחים או לפתוח במלחמה. אחרי ברק בא שרון והתעסק בעיקר באינתיפאדה השנייה. אחריו בא אולמרט, וגם הוא בנה בלי חשבון, כי גם הוא חתר לשלום. ואחר כך, כזכור, הגיע נתניהו. הוא בעיקר מדבר על בנייה.
והרי החדשות הטריות: בחודשים האחרונים הכביד נתניהו את "נוהל שלוש הפעמים", ומעתה כל מבנה הנבנה מעבר לקו הירוק עובר את לשכת ראש הממשלה ארבע פעמים. פעם נוספת, ליתר ביטחון. שלוש פעמים זה מעט מדי. לא אפול מהכיסא אם יתברר שנתניהו הכניס לסוד הישראבלוף הזה גם את ג'ייסון גרינבלט, כדי שירגיע את טראמפ שלא מדובר בבנייה, אלא ברעש של בנייה. מסך עשן, בלי אש. נתניהו קלאסי.
בינתיים, נתניהו מצליח לג'נגל את כל הכדורים. בישיבת הסיעה של הבית היהודי השבוע נאמרו על הקפאת הבנייה שלו דברים קשים. נדמה היה שאנחנו על סף משבר קואליציוני ואולי פירוק הממשלה. למחרת, חגגה מועצת יש"ע בכנסת 50 שנה לששת הימים. נתניהו קיבל באירוע כבוד מלכים. מאז המלך הורדוס, שהיה בנאי מצטיין, לא נראו מיצגי התרפסות כאלה. למחרת הוא פגש את ראשי המתנחלים, והתופעה חזרה על עצמה. הם מרכינים ראש בפניו, כאילו היישוב החדש למפוני עמונה באמת עולה על הקרקע בשבוע הבא (ספוילר: הוא לא). במציאות הזו, שבה ראשי המתנחלים עצמם הפכו לילדי כאפות שינקינאים, קשה לצפות מבנט ושקד לעורר מהומות. זוהי גדולתו של נתניהו (בלי ציניות). האיש קוסם.
מה שנותר זה להמתין ולראות מה יעשה נתניהו בתרחיש שבו האמריקאים יציגו את התוכנית הביטחונית, הפלסטינים יגידו "כן" וישראל תידרש לעמדתה. נראה אותו אומר "לא" לטראמפ, שבטח ישדרג את התוכנית בעוד כמה צעצועים או הבטחות. אם גם ישראל תקבל את התוכנית הזו, נסללה הדרך להקמת מדינה פלסטינית על רוב רובם של שטחי יו"ש. אם ישראל תהיה הצד המסכל של הדיל האולטימטיבי הזה, איך יגיב טראמפ? מה הפלא שבירושלים עוקבים בתקווה רבה אחר החקירה הפדרלית שמתקיימת נגד הנשיא. הילרי קלינטון? הם מתגעגעים לאובמה.
2. קלמן, תירגע
חוב קטן מהשבוע שעבר: חברי קלמן ליבסקינד פרסם השבוע מאמר שהתייחס למה שכתבתי כאן בעניין הדרישה האולטימטיבית להפסקת תשלום הקצבאות לאסירים פלסטינים, כתנאי לחידוש המו"מ המדיני. ליבסקינד תיאר את העצב שתקף אותו כשהתברר לו שערקתי למחנה של גדעון לוי וכשהבין שאני "מוכן לקבל את התמיכה הפלסטינית ברוצחים כמשהו סביר". ליבסקינד המשיך וקונן על כי אני לא רואה הבדל בין הפלמ"ח לחמאס וכי רק אצלנו יש כאלה (כמוני) שמנסים כל הזמן להסביר את הצד השני, בעוד בצד השני אין. וכו' וכו'.
אז הנה, בקיצור: קלמן, תירגע. לא ערקתי לצד של גדעון לוי. ואני לא עושה שום הקבלה בין הפלמ"ח לחמאס. אתה מכיר אותי טוב מדי, קלמן, מכדי לחשוד בי בעניין הזה. דעתי בעניין האסירים הפלסטינים ידועה. בניגוד לנתניהו, שעבורו הצבעת בפעם האחרונה, אני התנגדתי לעסקת שליט שהביאה לשחרור מאות רוצחים וחשפתי את "קייטנת אסירי חמאס" בבתי הכלא הישראליים. אני עושה הבדלה ענקית בין הפלמ"ח לחמאס, ואפילו בין האצ"ל והלח"י לחמאס, ויש לי במשפחה דוד שהחנה את משאית התופת על בניין הסראייה ביפו ובפיצוץ נהרגו עשרות רבות של בני אדם, רבים מהם נשים וילדים, ואני רואה בו גיבור.
ואני גם לא מנסה להיות מהאו"ם כשאני מתעסק בסכסוך שלנו כאן, קלמן. ההבדל בינינו הוא, שאני מקבל את הזהות הפלסטינית כנתון שאי אפשר לשנות אותו. כאלה הם. לא נוכל להשתיל בהם עמוד שדרה מוסרי. כאלה הם. אמי ז"ל נהגה להסביר לי שמשפחה לא בוחרים. שכנים דווקא אפשר לבחור, אבל לאף אחד מאיתנו אין רצון להחליף שכונה כדי להיפטר מהשכנים. זה מה שיש כאן, ועם זה צריך להסתדר.
זאת, ועוד: יש בקרב הפלסטינים אלמנטים ברבריים, צמאי דם, ויש בתרבות האסלאמית מובלעות ענקיות שמקדשות את הטרור והמוות. הם חיים בנרטיב אחר לגמרי, ומהזווית שלהם אנחנו החזקים והם החלשים (לא בטוח שכאן הם טועים), אנחנו המדכאים והם המדוכאים (גם כאן יש להם קייס), אנחנו הכובשים והם הנכבשים (כאן יש לנו ויכוח). על פי תפיסתי, שאנחנו נעלים עליהם מבחינה מוסרית אלפי מונים, אם כי אני עוקב בדאגה רבה אחרי תהליך כרסום מתמשך בעליונות הזו בשנים האחרונות. אני חושב שבמקום להמתין שהם ישתנו (מה שלא יקרה), צריך לזרוק את כל העכבות והחסמים הצדה ולנסות להגיע לנוסחה שתאפשר לנו להתקיים כאן בביטחון לצדם. אנחנו המבוגר האחראי בסיפור הזה, וזה האינטרס שלנו להפריד כוחות ולקרר יצרים.
האלטרנטיבה בלתי נסבלת. הפלסטינים לא ייעלמו וגם לא יתחלפו. הם כאן כדי להישאר. אפשר לזהות אצלם תהליך זוחל ואטי של שינוי לטובה. במקביל, יש שם גם תהליך של שינוי לרעה. אנחנו חייבים לעודד את ההתפתחות הטובה ולדכא ביד ברזל את הרעה, שמתנקזת לארגוני הסירוב והטרור. המשך ההתבצרות במגדל השן המוסרי־צבאי שלנו יפעל בסופו של דבר לרעתנו. גם אם אין סיכוי לשלום, ישראל חייבת לחתור כל הזמן למטרה הזו. זה המותר שלנו על אויבינו.
3. התועמלנים
יצא לי להאזין השבוע ל"ראיון" ארוך שקיימו אראל סג"ל ושמעון ריקלין עם פרופ' עוזי ארד בעניין חקירת הצוללות/ספינות השיט. זה היה אחד ממיצגי הרדיו המבישים אי־פעם. יושבים באולפן שניים, אחד מהם טוען לתואר עיתונאי (השני הוא המהנהן הרשמי של הקיץ), ומתנפלים בגסות על ארד, רק כי הוא חושב שהשחיתות הנגלית מהפרשה הבאושה הזו (שראשיתה נחשף ב"מעריב") "מגיעה לצמרת" וכי "צריך לחקור את כולם".
שוב ושוב טענו השניים כי נתניהו "זוכה" בפרשה הזו ובפרשות נוספות (לא היה ולא נברא), תבעו את עלבונו של ראש הממשלה לאור העובדה שבמערכת אכיפת החוק מציינים שהוא לא נחקר או חשוד בפרשה, והפעילו על ארד לחץ פיזי לא סביר כדי שיודה סוף־סוף שמדובר בראש ממשלה צח כשלג שלא היה כדוגמתו מאז הנזירה תרזה.
ארד לא שיתף פעולה. להפך. הרי לריב הוא יודע. גם על פרשת הצוללות הוא יודע דבר או שניים. הוא רמז להם כמה פעמים שאם ירצו, יש לו גם אינפורמציה. אבל הם לא רצו אינפורמציה. הם רצו זיכוי גורף לאדונם שבירושלים. אחד הרגעים המשעשעים בראיון היה כשארד אמר להם שהוא מרגיש כאילו הוא משוחח עם יוסי כהן. לא ההוא מהמוסד, אלא ההוא מהמוסד הסגור. כלומר, עו"ד ד"ר יוסי כהן, פרקליטה של הגברת ובעלה, שמרבה לעלות ולגונן על מעלליהם באמצעי התקשורת השונים. במהלך הראיון, התגעגעתי ליוסי כהן. הוא לפחות יודע עברית ולא מרבה לצווח. רגע משעשע נוסף אירע כשריקלין, שנעלם לדקה או שתיים, נורה אל תוך גלי האתר בצעקות רמות כאילו גילה הרגע את תורת היחסות: "רגע, רגע, רגע, אני רוצה לשאול משהו, עוזי, עוזי, אני רוצה שתענה לי בכן או בלא. ראש הממשלה מושחת?".
אני בספק אם צמד המראיינים קרא אי־פעם את כל הדוחות שפרסמו יועמ"שים ופרקליטות מדינה על הזיכויים הגורפים שלהם זכה נתניהו בשנותיו בשלטון. אני בספק אם הם קראו את פסקי הדין בעניין מני נפתלי וגיא אליהו. נדמה לי שהם גם לא ממש בקיאים בחומרים שהצטברו במשטרה בפרשיות השונות. כל מה שהם יודעים זה להמשיך במנטרה השקרית על התקשורת השמאלנית שרודפת את נתניהו באובססיה שיטתית ומאתרגת את המנהיגים משמאל. הם מתעלמים מהעובדה שהמציאות שונה בתכלית מתיאוריית הקונספירציה הזו.
התקשורת היא שרדפה עד צוואר את אהוד אולמרט והביאה לגירושו מלשכת ראש הממשלה, עד כלא מעשיהו. עיתונאים כמו ברוך קרא, גידי וייץ, רביב דרוקר, גיא פלג ועוד רשימה ארוכה מאוד של בולדוגים ואמסטפים שעשו את תפקידם גם כשאולמרט הפך לחלום הרטוב של כל שמאלן באשר הוא.
התקשורת רדפה גם את אריאל שרון, גם אחרי ההתנתקות, למרות אמירתו הלא מוצלחת של אמנון אברמוביץ' (האתרוג המפורסם). בערב שבו לקה שרון בשבץ השני שלו, פתח קרא את מהדורת חדשות 10 עם גילויים חדשים באחת מפרשיות השחיתות שיוחסה אז לראש הממשלה. אם נרחיק אחורנית נגלה שגם אהוד ברק, אפילו אחרי שברח מלבנון והלך לקמפ דיוויד, חטף מהתקשורת באבי אביו.
אז הנה, כשסוף־סוף נתנו לימניים המקופחים את המיקרופון, מה הם עושים? ממנים את עצמם לתועמלני שלטון, מצטרפים לצוות ההגנה (בהתנדבות), מנהלים "ראיון" לא על מנת לשאול שאלות, אלא כדי להצהיר הצהרות, בדרך כלל בצרחות, ובעילגות לא מבוטלת, ועושים את כל זה בתחנת שידור צבאית. כשארד מסביר שלפחות שני אנשים בצמרת מסובכים עמוק בפרשה הזו, ומציין את שמותיהם של עו"ד דוד שמרון וסגן ראש המל"ל אבריאל בר־יוסף, הם ממשיכים לדבוק בחפותו המוחלטת של נתניהו. שום דבר בפרשה המטונפת הזו לא מעורר את חשדם. להפך, הם כאן כדי לפזר את החשדות.
תארו לעצמכם שכל זה היה קורה אצל אולמרט. כלומר, היה מתברר שבן הדוד של אולמרט, שהוא גם עורך הדין האישי שלו, שהוא גם איש הסוד האינטימי והאולטימטיבי שלו שנות דור, שהוא גם זה שמטפל בכל העניינים הכספיים האישיים ביותר, וחשוף לכל הסודות האינטימיים ביותר, עסק בתיווך ובייצוג בעסקאות ענק הקשורות בנושאים האסטרטגיים ביותר של ביטחון המדינה (צוללות, ספינות וכו'). ואז יתברר שאותו עורך דין מייצג מתווך מוזר שצץ משום מקום, והחליף את המתווך המקצועי והקבוע בנושא הצוללות.
ומיד כשההחלפה הזו מתרחשת, מתחיל חיל הים, בגיבוי ובעידוד המטה לביטחון לאומי, לדרוש כל מיני דרישות מופרכות שלא ייאמנו: עוד שלוש צוללות (!!), אחרי שהצוללת הקודמת הייתה כבר מיותרת. ספינות משמר בעלות אסטרונומית, אחרי שמכרז בינלאומי מקצועי בוטל. ספינות נגד צוללות (שאיש לא צריך). העברת תחזוקת הנשק העצום הזה לידיים פרטיות. נגזרות נדל"ן שונות שנחקרות עכשיו במשטרה, וכו' וכו'. מאחורי כל זה עומד אותו מקורב לראש הממשלה, וראש הממשלה עצמו לחץ ודיבר ודחף והורה לשר הביטחון לקדם את הצוללות והספינות ואולי גם לבטל את המכרז.
אז תארו לעצמכם שזה היה אולמרט. מה היו סגל והסנשו פנשה שלו עושים במצב כזה. לא, הם לא היו מגלגלים עיניים השמיימה וצורחים בגרון ניחר את צחות אדונם. וזה ההבדל בין תקשורת מקצועית לחלטורה תועמלנית פוליטית. אישית, שמחתי כשאראל סג"ל קיבל את התוכנית בגלי צה"ל. אני מכיר אותו שנים ומחזיק ממנו כקול ימני חשוב. טעיתי. כחבר של מפקד גל"צ ירון דקל אני באמת מקווה שבבוא יומו, בבית הדין של מעלה, תהיה לו כמות ראויה של מעשים טובים להציג בפני קונו, שתקזז את העניין הזה.
4. הלכו הברקסים
אבל הראיון עם ארד לא היה הדבר המטריף ביותר שקרה השבוע בתוכנית הזו. יום או יומיים קודם לכן העלה סג"ל לשידור את השרה מירי רגב בעניין כלשהו. לקראת סוף הראיון כחכח סג"ל בגרונו ורצה לשאול עוד שאלה קטנה. הוא התייחס ל"פרסום" בערוץ 7, שלפיו הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט, בפקודת היום שלו לציון יובל למלחמת ששת הימים, השתמש במילה "איחוד" ירושלים, ולא במילה "שחרור" ירושלים, כפי שקבעה הממשלה.
אני לא יודע אם השאלה הייתה מוזמנת או לא, אבל מירי רגב לא צריכה הרבה יותר מזה כדי לצאת להתקפה פרועה על הרמטכ"ל. "אני חושבת שזו בושה", חרצה האורקל ממשרד התרבות את משפטה, "אני שמעתי את זה, אני מתכוונת לשלוח מכתב חריף לשר הביטחון ולרמטכ"ל, הצבא לא קובע לעצמו את הגדרת האירועים, יש ועדה לטקסים וסמלים, היא קבעה שהאירועים האלה יהיו בסימן שחרור ואיחוד ירושלים, הצבא הוא לא איזה...זה לא...". וכאן הזדרז סג"ל הצוה"ל לסייע לה: "אולי ירושלים לא שוחררה באמת, פשוט זכינו בה בלוטו...".
"ירושלים שוחררה ואוחדה", המשיכה רגב במתקפה, "אני מצפה מהרמטכ"ל שיפעל על פי הנהלים של מדינת ישראל, הרמטכ"ל לא מקבל החלטות בעצמו בעניינים האלה... הוא חלק מהמדינה, מרגע שהממשלה קבעה שירושלים בסימן שחרורה ואיחודה אני מקווה שהרמטכ"ל יהיה חלק מהקונספט שנקבע..." וכו' וכו'.
מירי רגב היא גולם שקם על יוצריו. גם הם (היוצרים) כבר מודים בזה, אם כי במחשכים. היא לא מהססת לצאת להתקפה פרועה על ראש המטה הכללי של צה"ל, קצין ראוי וצנוע, שעושה הכל כדי להתרחק מפוליטיקה כלשהי וזוכה להערכה עמוקה מקיר לקיר. מעולם לא ישב בלשכת הרמטכ"ל אדם עם אגו קטן משל איזנקוט, איש ענייני ויובשני להחריד, שזוכה להערכת כל מי שנחשף אליו בעשייה האמיתית, וזה כולל את כל מנהיגי ושרי הימין באשר הם. אה, חוץ מרגב. לה יש כללים אחרים לגמרי. הגברת הזו הייתה דוברת צה"ל פעם. היא יצקה מים על ידיו של אדונה הרמטכ"ל דן חלוץ ושימשה אותו, רק כי תכננה להמשיך איתו לפוליטיקה (לא חשוב באיזו מפלגה). כשהדברים השתבשו, מיהרה לתקוע סכין בגבו. מאז רק הלכה והשמינה (מטאפורית), הלכה והקצינה, הלכה ואיבדה צלם, עד כי אין לה בעיה לבעוט לרמטכ"ל בראש כדי לשמח את אראל סג"ל ועוד כמה מתפקדים. אם לפחות הייתה לה סיבה ראויה.
גם כאן, כמו במקרה של ה"ראיון" עם הנשיא טראמפ, וכמו במקרה הצוללות, איש לא טרח לבדוק את אמיתות הפרסום בערוץ 7. לא רגב, לא סג"ל. את הבדיקה הזו קיימו למחרת רזי ברקאי ורינה מצליח. את העבודה עשה הכתב הצבאי של גל"צ, טל לב־רם. הוא עשה מעשה עיתונאי פשוט. קרא את החלטת הממשלה שעליה התבססו צווחותיה של רגב שהאשימו את הרמטכ"ל בהכנה לפוטש.
ובכן, על ההחלטה חתומה רגב עצמה, בשבתה כיו"ר ועדת השרים לטקסים וסמלים. המילה "שחרור" כלל לא מופיעה בה. "אירועים לציון יובל שנים לאיחודה של העיר ירושלים", זו כותרת ההחלטה, ובהמשך נכתב שוב "איחוד". לא שחרור. כלומר, מתברר שרב אלוף איזנקוט לא תכנן בחשאי מרד נגד הדרג המדיני. כאילו זה משנה משהו. מה בדיוק ההבדל בין איחוד לשחרור? את מי זה באמת מעניין? עד כמה זה חשוב, שצריך על זה ללכת על הראש של הרמטכ"ל, לרמוז שהוא עושה דין לעצמו, מורד בממשלה, מפר את החלטותיה וגונב את ההצגה? כמה מטורלל צריך להיות כדי להשתתף במחזה עוועים כזה?
אגב, לב־רם עשה עבודה וחפר בעוד כמה מסמכים שפרסם צה"ל לרגל האירוע. במסמך של קצין חינוך ראשי, למשל, שאושר על ידי הרמטכ"ל, מוזכרת בגוף הטקסט גם המילה "שחרור". אבל כל זה לא עניין את רגב, וגם לא את סג"ל. הם סימנו עיגול סביב ראשו של רב־אלוף גדי איזנקוט והם לא ייתנו לשום קול שפוי, היגיון בריא או סתם עיתונות בסיסית להפריע להם.
לב־רם, לשעבר קצין בדובר צה"ל, עבד עם רגב במהלך ההתנתקות, כשהייתה דוברת צה"ל. היא דבררה אז את גירושם של יהודי גוש קטיף באותה עליצות שבה היא מגדפת היום את האליטות של השמאל. מה שלב־רם סיפר זה שהעיקרון המנחה של רגב באותם ימים הוא לא להניח לאיש להכניס את צה"ל למשחק הפוליטי. "אם אתם רואים מישהו מנסה לגרור את הצבא לפוליטיקה, אמרה לפקודיה, תיתנו ברקס בכל הכוח". הלכו לה הברקסים, כנראה.
מילה אחרונה על אראל סג"ל. אודה ולא אבוש: אני אוהב את האיש. אני מאמין בהגינותו הבסיסית. אני יודע שמתחת לכיפה יש ראש חושב ומעבר למעטה הצעקנות הוולגרית יש אינטלקט נרחב וציונות חמה, לפעמים לוהטת. נדמה לי שבשנים האחרונות הוא קצת מתבלבל. ראשית, הוא לא עיתונאי. אף פעם לא היה, וכנראה גם לא יהיה. סג"ל היה תמיד פובליציסט, שזה בסדר גמור. מי שיודע לכתוב את אשר על לבו בצורה מבריקה. הוא ירד פה ושם לשטח, עשה סיפורי צבע, דיבר עם אנשים. הכל סבבה. עיתונות זה לא.
עיתונאי, לתפיסתי, הוא מי שהיה כתב שטח. שהיה ממונה על תחום. שהיה צריך להילחם בשיניים ובציפורניים על ידיעות, על סקופים, על כרוניקה. שהתמודד מול מתחרים קשים בשבע חזיתות שונות. שכשל מדי בוקר, בחמש וחצי, לעבר הדלת, כדי לדפדף ביד רועדת בין דפי העיתונים המתחרים ולוודא שלא נדפק, מה שיגרור נזיפה זועמת מהעורך ושבועיים של דיכאון מר. עיתונאי הוא מי שייצר וגייס עשרות ומאות מקורות, עשרות שנים, ותחזק אותם, וחלב אותם, והפעיל אותם, ותגמל אותם, ולמד לברור בין המוץ לתבן ולקש שהאכילו אותו, לזהות ספינים, לפתח חוש ריח לסיפור עיתונאי, לנעוץ שיניים עד זוב דם, לעמוד בלחצי ענק, להתמודד עם לחצים נפשיים, לא לתת לאף אחד לסבן אותו ולהישאר בחיים.
קצרה היריעה מתיאור המקצוע הזה, שמתפרק לאחרונה לנגד עינינו בפיצוץ מרהיב של "פייק ניוז" למיליוני רסיסים. כך או אחרת, סג"ל לא היה במקצוע הזה אף פעם, וזה לא נורא. זה רק מחייב אותו לזהירות כפולה ומכופלת. זה מחייב אותו לצניעות. רק מי שלא ישן חמישה לילות ברצף לפני פרסום תחקיר גדול, מי שקיבל עשרות מכתבי איום של טובי עורכי הדין בארץ לפני פרסום ידיעה, מי שהקריירה שלו עמדה על חוט השערה עשרות ומאות פעמים סביב כותרת גדולה או פרסום מעורר מחלוקת, יודע על מה אני מדבר.
מותר לעיתונאי גם להיכשל. לי זה קרה לא פעם, לא פעמיים, וגם לא שלוש. מכישלונות צריך ללמוד. נדמה לי שהחלק הזה לוקה בחסר אצל סג"ל. למה לא ללמוד? הרי אף אחד לא הניח אותו על המשבצת ההיא בגלי צה"ל בגלל עיתונות. הוא הונח שם בגלל פוליטיקה. וזה כל כך חבל, כי סג"ל ראוי ושווה יותר מזה. עוד יבואו ימים בהם הוא יבין מה עשה לעצמו בשנים הנוראות האלה.
5. חידת ברק
מי שעוקב אחרי משה כחלון, מרגיש תכונה. קמפיין שלטי החוצות שלו שעלה השבוע ברחבי המדינה, משדר עצמאות. "נטו משפחה, נטו כחלון" מסמן הכנה לבחירות. שר האוצר, חיה פוליטית משוכללת, ניחן בחוש ריח פוליטי נדיר. היחסים בינו לבין נתניהו לא שבו לקדמותם וספק אם ישובו. לכחלון זיכרון ארוך, אבל גם פתיל ארוך. מה שעבר עליו בפרשת התאגיד לא יישכח במהירות. השבוע הוא גם הכריז על התנתקות משר השיכון, יואב גלנט. האופציה לפטר את גלנט לא ירדה מעל הפרק, אבל כחלון מתלבט. כך או אחרת, הגט בינו לבין גלנט סופי. מומלץ לעקוב אחריו בשבועות הקרובים.
שחקנית מעניינת נוספת היא ציפי לבני. בין מקורבי נתניהו יש כמה שהחלו ללחשש בשבוע האחרון על אפשרות למפץ פוליטי. כן, לדבריהם ראש הממשלה בוחן את כל האופציות ודי נמאס לו מהקיצונים. הוא מבין שטראמפ רציני בעניין המו"מ. הוא שוקל לעשות מעשה התואם את הכרזתו במהלך ביקור הנשיא כי "לראשונה בחיי אני רואה הזדמנות אמיתית לשלום". למעשה כזה הוא צריך שותפים שאינם יריב לוין וזאב אלקין. לבני, למשל. בשבועות האחרונים ירד מאוד הטון שבו משתמשת לבני כשהיא מדברת על נתניהו. לא שקורה שם משהו ממשי, אבל הפוטנציאל קיים. אישית, לא הייתי מהמר שזה יקרה.
השאלה אם אהוד ברק חוזר לפוליטיקה, נפתרה. לטעמי, בעודנו מתלבטים, האיש פשוט חזר. זו עובדה. בשבת הוא התראיין אצלי ב"שבתרבות" בתיאטרון הבימה. בסוף החודש הוא יפתח את "פורום ראש חודש" של מפלגת העבודה. רק אחריו, יעלו המתמודדים על הנהגת המפלגה להציג את משנתם הסדורה. הוא זקן השבט, זה שכולם מצפים למוצא פיו וציוציו. הוא מושקע חזק ב"מפקדים למען ביטחון ישראל" ובעמותת "דרכנו" של קובי ריכטר. אהוד ברק נטוע היום עמוק בתוך המפה הפוליטית. מנהיג שמחפש מפלגה, או פלטפורמה. אין לו תוכנית מדויקת איך זה יקרה, אבל הוא עובד על זה.
תרחיש אפשרי: נניח שהרצוג זוכה בראשות העבודה פעם נוספת (זה לא מופרך לגמרי). נניח שהסקרים ממשיכים לבזות את העבודה. נניח שברק משכנע את הרצוג להקים שוב סוג של "מחנה ציוני", לצרף לעבודה כל מיני גופים חיצוניים, כולל עמותות, בסגנון "ישראל אחת" שהקים ב־1999. ונניח שבראשו של הגוף הזה יעמוד מי שייבחר בפריימריז פתוחים. האם זה יקרה? מסופקני. האם ברק רוצה שזה יקרה? כנראה שכן.