לפני כמה שנים בדקו ב"אם תרצו" את הקליניקות המשפטיות של אוניברסיטת חיפה, כדי לראות באילו תיקים מטפלים הסטודנטים למטרת התנסות ולמי הם מסייעים בתיקים הללו בהתנדבות. עם מי שקיבלו את שירותי האוניברסיטה אז נמנו וואליד דקה, שהורשע בהשתייכות לחוליה שחטפה ורצחה את החייל משה תמם; צאלח סעיד, שהשתתף בפיגוע ירי שבו נרצח החייל יאיר תורג'מן; כרים יונס, שהורשע ברצח החייל אברהם ברומברג; ראיד סלאחות, שהורשע בניסיון לרצח ובסיוע לאויב במלחמה; פואד סולטני ואחמד אלהייב, שהורשעו בריגול למען חיזבאללה ועלא בזיאן, שהורשע בירי על אזרחים. איך זה שהאקדמיה החיפאית מצאה דווקא את התיקים האלה ככאלה שראוי לטפל בהם? שאלה מעניינת. אתמול, בראיון לרשת ב', אמר נשיא האוניברסיטה שפעילות הקליניקות הללו הופסקה.
הלאה. האוניברסיטה העברית מפעילה מיזם שנקרא "שותפות אקדמיה־קהילה לשינוי חברתי". באתר האינטרנט של הפקולטה למשפטים בעברית מופיעים "רשימת ארגונים חברתיים ומוסדות ציבוריים שבהם פעלו ו/או פועלים כיום סטודנטים המשתתפים בקורסים משלבי העשייה". הנה חלק מרשימת הארגונים ה"חברתיים" הללו. "אמנסטי אינטרנשיונל" (שבשבוע שעבר קרא לעולם להחרים מוצרים מההתנחלויות), "בצלם", "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים", "הוועד הציבורי נגד עינויים", "זוכרות" (ארגון התומך בזכות השיבה), "יש דין", "מחסום ווטש", "המוקד להגנת הפרט", "עדאללה" ו"רבנים למען זכויות אדם". כל הרשימה הזאת ממוקמת בשפיץ של הקצה הרדיקלי של השמאלי הישראלי. חיפשתי ברשימה ארגון ימני אחד לרפואה, ולא מצאתי. מישהו יכול להסביר למה האקדמיה הישראלית צריכה לשתף פעולה עם ארגוני השמאל הקיצוני הללו?
מה זה אומר כשארגון כמו שוברים שתיקה מקבל פרס פה אחד?
נמשיך. לפני שנה החליטה המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון להעניק פרס לארגון שוברים שתיקה. ההחלטה התקבלה בין המרצים פה אחד. צריך להסביר מה זה אומר כשארגון כמו שוברים שתיקה נבחר פה אחד על בידי מרצי הפקולטה? נתקדם. בשנים האחרונות הצטרפו כמה וכמה מרצים ישראלים לקריאה של גופי BDS להחרים את האקדמיה הישראלית. היו שם נציגים לאוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה ומכללת ספיר והמכללה בתל חי. מישהו מבין למה אנחנו צריכים לממן את האנשים האלה, הקוראים להחרים את האקדמיה הישראלית, שמשלמת את שכרם?
אלה דוגמאות קטנות, אבל כאלה שמלמדות הרבה. מי שמודע להן ועדיין נאבק כדי להשאיר את המצב ללא שינוי, יותר משהוא מעיד על המהלכים של השר בנט או על הקוד האתי של הפרופ' אסא כשר מעיד על עצמו. לא פלורליזם הוא רוצה וגם לא חופש ביטוי. שליטה הוא רוצה, של עמדה אחת ודעה אחת.
אחרי ששמענו את כל הביקורת של ראשי האוניברסיטאות והמרצים נגד הקוד שניסח הפרופ' כשר, ואחרי ששמענו שחשוב לשמור מכל משמר על חופש הביטוי באקדמיה ועל הפלורליזם השורר בה, עדיין יש עניין אחד שראשי האקדמיה חייבים להסביר. איך זה שרק מהצד השמאלי של המערכת הפוליטית הותקף הקוד המוצע? הרי אם ישנם די מרצים מהצד הימני של המפה, ואם גם הם משמיעים את דעתם בכיתות, היה אפשר לצפות שעל כל עשרה אנשים כמו זהבה גלאון, שיוצאים נגד הרעיון, יהיה לפחות יואב קיש אחד שיצא נגדו, לא? האם יכול להיות שהתגובות הללו מלמדות את האמת על הפוליטיזציה של האקדמיה יותר מכל מחקר אמפירי?
אני לא מהמתלהבים מקודי אתיקה למיניהם. לו יכולתי לעצב בעצמי את מערכת החינוך, הייתי רוצה לראות אותה מגוונת ופלורליסטית. הייתי רוצה לראות את זהבה גלאון מרצה בישיבה התיכונית בסוסיא ואת בצלאל סמוטריץ' מעביר שיחה לתלמידי קיבוץ גן שמואל. ככל שמדובר בהשכלה הגבוהה, הייתי רוצה לשמוע מרצים מימין ומרצים משמאל, גבוהים ונמוכים, דתיים וחילוניים, שוטפים את התלמידים בהשקפותיהם ובטיעוניהם ומעוררים בהם מחשבה ושיח וספקות והתלבטויות. זה פלורליזם. בעולם חינוכי כזה אין צורך בקודים אתיים. אלא מה? שהתגובות על פרסום הקוד האתי מלמדות עד כמה אנחנו רחוקים מהמקום הזה. עד כמה רק צד פוליטי אחד נזעק מהמחשבה שייאסר עליו מעתה להשתמש בכיתות הלימוד כקרדום פוליטי לחפור בהן. גיבוש הקוד לא היה צריך להיוולד כלל בלשכתו של שר החינוך. האקדמיה, זו שכעת צועקת שהשר נכנס לד' אמותיה, היא שהייתה צריכה ליזום אותו בעצמה, בהתאם לגילוי דעת שפרסמה המועצה להשכלה גבוהה בנושא כבר דצמבר 2010, ושבעקבותיו לא עשתה דבר. את הקוד האתי הזה צריך להציב עכשיו כשוט מול האקדמיה. אם אתם מסוגלים להוביל מהלכי שינוי, גיוון ואיזון בעצמכם, עשו זאת. אם לא, תעשה את זה המערכת הפוליטית – זו שכולנו בחרנו בה. דבר אחד צריך להיות ברור: המצב הנוכחי לא יכול להימשך.