נשטפים אל החוף

ממאות האפשרויות, נתקעו בראשי אלן ריקמן ודניס פרינה. שניהם שחקנים גדולים, הראשון בריטי והשני אמריקאי. הופיעו ביחד בסרט "יין, סיפור אהבה", על תחרות היין הבינלאומית בצרפת 1976, שבה ניצח שרדונה אלמוני מקליפורניה את הסנובים הצרפתיים. זה היה סרט קטן ומתוק, וגם ביל פולמן וכריס פיין היו שם. לנושא היה בוקה טוב, הוא טופל בחיוך והזכיר לי את הסרט "שנה אחת" עם ראסל קרואו המתאהב במריון קוטיאר באחוזה הקטנה בכפר בפרובנס שהוריש לו דודו אלברט פיני. גם שם מככבים יקבים, יין ואוכל, ולא הייתם יכולים לחשוב על ליהוק מוזר יותר מאשר רידלי סקוט כבמאי, מכיוון שהסרט היה מבוסס על ספר שכתב חברו האורקל מפרובנס פיטר מייל. 
 

הסרטים הללו הם געגועים לאמנות קטנה הנעשית ברוח טובה שלא עושים הרבה. ריקמן זכור כהנס גרובר מ"מת לחיות" הראשון. פרינה היה שוטר שהתגלגל לסרטי טלוויזיה ועשה כמה תפקידים גדולים. שניהם מתו בגיל צעיר יחסית וקיימו חלק יחסי של הבטחתם. 
 

אינני מאמין בשנות קטל מסתוריות, בעיקר משום שבניגוד לרבים אחרים החיים בהכחשה נמרצת, אני יודע שאף אחד אינו יוצא מהן חי. התאבדות אינה מפתיעה אותי, גם לא מנת יתר וודאי לא מחלה או תאונה. יש שנים שבהן נדמה שאחוז הסלבס בין המתים גבוה משנים אחרות. אלו הן השנים שבהן אנשים פרימיטיביים ממליצים להחליף מזוזות, להתפלל בדבקות או לשנות סגנון חיים וכמובן פעילות פיזית, מכיוון שכחלק מהעולם המודרני רובנו עובדי אלילים ומושקעים באנשים המשתכרים עשרות מיליונים, יפים מאיתנו ועל מצעי המיטה שלהם יש סימני בלימה. אנחנו יותר מהקליינטים החרופים של הסחורה שהם מפיקים, אנחנו מעורבים בחייהם. כשהם קמים ומתים בקאדרים מהחלק המסוים באוכלוסייה שהיה כרוך אחריהם, עולה קול קינה גדולה, במיוחד כאשר המיתות הללו משונות, בגיל צעיר ולרוב צריך להמתין חודשים לבדיקת הרעלים מהמז"פ. 
 

יש שמות שאין צורך להרחיב בהם: מוחמד עלי, דיוויד בואי, פרינס, קארי פישר, ג'ונתן דמי, צ'אק ברי ואחרים. יש כאלה שצריך לעדכן את הרזומה שלהם, מכיוון ששנים רבות לא היו במרכז העניינים: ג'ין וויילדר, מרי טיילר מור, הרפר לי, דניס ג'ונסון, דון ריקלס, מיגל פרר. ההוא מ"אוכפים לוהטים" וההיא מ"אנשים פשוטים", מחברת "אל תיגע בזמיר", מחבר "עץ העשן". הקומיקאי המעליב שנראה כקרפדה והשחקן שהיה מצוין ב"טראפיק" וב"נקמה", שהיה מבוסס על נובלה מאת ג'ים הריסון, אחד מסופרי המאצ'ו האמריקאים הגדולים וחובב אוכל ושתייה שגם הוא מת השנה. ויש מי שגוויותיהם נותרות מוטלות באזור מפורז כמו ג'ורג' מייקל, ג'ימי ברסלין, ג'ף הילי, רוג'ר איילס, ביל פקסטון וג'ון הרט. אנחנו יודעים מי היו, אבל לכתם אינה משנה לנו בהכרח את הדופק. אני יכול לבכות יומיים על ליאון ראסל, אבל רוב הקוראים לא יידעו מי היה ומדוע הוא שווה דמעה. וברגע שעליך להסביר, הלך הקסם. 

לינרד סקינרד היא להקת רוק דרומי שקיומה קורא תיגר על ההיגיון. מאז התרסקות מטוסה באוקטובר 1977, שבה נהרגו שלושה מחברי ההרכב המקורי, שכלה הלהקה יותר חברים מאשר מניין החיילים האמריקאים הנהרגים בחודש ממוצע בעיראק. הלהקה העמידה הרכבים רבים מספור ובכל אחד מהם נפלו חללים, אבל כל עוד נותרה סקינרד ויש מי שישירו את "Sweet Home Alabama" ו"Free Bird" אנחנו בסדר. 
 

חוץ מפולחן האבל הנחוג במפגנים שנתיים של קיטש ומוות, ההבדל המהותי בין האחים אולמן לסקינרד הוא שסקינרד צמחו מתוך הוויית הדרום המושפל והזועם על תבוסתו ליאנקים; פה ושם ניתן למצוא בהשקפת עולמם המוזיקלית נטיות גזעניות; כשהם שרים "כחול, אדום ולבן" פטריוטים אמריקאים מקבלים פיק ברכיים, אבל סקינרד אינם מתביישים למכור חסויות לג'ים בים, יצרני בורבון. מראה גיבסון לס פול מרוחה בסטיקרים של ג'ים בים לא תמיד עולה יפה עם החירות והחופש שהדרום מטיף להם. בעוד האולמנים הציבו שתי גיטרות בקדמת הבמה, סקינרד מציבה שלוש. זה סוג של יתרון, בעיקר בדציבלים. 

ועדיין יש דבר מה מייאש במראה זקנו הצרפתי הצבוע באדום לוהב של יואי תומסון זצ"ל, מפנה מקום - במהלך ההופעה עצמה - לשיבה המבצבצת. בעוד האולמנים ויתרו על ניסיון להתחבב על קהלם במראה עדכני, חטוב וארוז במיטב המחלצות הדרומיות, סקינרד עדיין צובעים, מכניסים את הבטן למחוך (כאבי גב בגלל הנפילה), מתנועעים בגולמניות נטולת חן ומשליכים רעמות שיער דליל לכאן ולשם. להקה אחת בחרה בפרישה ושתיקה מכובדת ב־2014 ואחריה געגועים. ואילו השנייה ממשיכה לסחוט את 20 השירים שהשאיר אחריו האח המייסד רוני ואן זאנט ויש לה מעריצים בכל העולם. 

בעולם שבו רבים וטובים חוזים לעתים קרובות מדי את קץ התרבות, אם לא את קץ האנושות, אף אחד לא טרח להדריך אותנו כיצד עוברים לחיות מימים שבהם יצאו עבורנו 30 או 40 אלבומים חדשים בשנה, להווה שבו שניים־שלושה מקוריים נחשבים חגיגה נדיבה. מימי הבולמוס הכפייתי במגה חנויות כ"טאואר רקורדס", "וירג'ין" ואחרות בניו יורק, שבו היה מתמלא סל הפלסטיק במהירות שהביכה אותי ואת קו האשראי שלי; מימים שבהם כל CD היה כמו קרן שמש כלואה בבקבוק של חול אילת, וכל גיחה שנתית הייתה עילה למלא את החורים שנפערו בשנה החולפת; לשנים שבהן הפכו אותן חנויות עצמן למיצג פוסט־אפוקליפטי על גבול האלימות, שבו שוטטו בסמטאות הצרות נערים צעירים שהזכירו לי את הכנופיות ב"תפוז המכני" יותר ממי שיידעו כיצד להתחבר לרכות של ג'יי ג'יי קייל, ג'קסון בראון, ג'ון פריין ואחרים, ועד היום ההוא ב–1999 שבו התחברתי ל"אמזון" והבנתי שהשיטוט השנתי עבר מן העולם. 
 

מסקנה שאליה הגיעו החנויות עצמן זמן קצר לאחר מכן ונעלמו בהתגנבות יחידים. לא הייתי מאלה שהאזינו לסחורה באוזניות בחנות. משום שהגעתי עם רשימת קניות מסודרת. אבל החוויה נהרסה קודם לכן כאשר התחלתי לשים לב שהחלו מגישים לנו את אותם שירים ישנים ומוכרים ארוזים בקונפיגורציה שונה עם עטיפה חדשה. 

פעם זה היה מסע אנתרופולוגי מרתק; באמצעות שיר אחד ששמעת במקרה יכולת לפרום כדור צמר של עשרות אלבומים, שותפים לז'אנר, להוציא מינוי נפשי על זמרים ולהקות שמפגש תכוף ומרגש איתם היה סוג של חידוש הצניחה אל מחוזות נפש. לפעמים נדמה היה שהרוק תחת שליטת כוחותינו ואין גידולי בר בשטח, אז הגיעה העת לפזול בנחת לקאנטרי ובלוז. ההוויה המכוננת הזאת נתמכה בספרות מקצועית, מגזינים, ביוגרפיות ומעורבות רטרואקטיבית עם מי שמתו לפני שהתפנינו להתעמק ביצירתם. כך קרה שאת הביוגרפיה החדשה של טאונס ואן–זאנדט שמת בגיל 52 ב–1997 קראתי 15 שנה אחרי מותו ומיד עברתי לקרוא את הביוגרפיה של וורן זיבון שמת בגיל 56 ב–2003. 

חלק מעבודתו המיסיונרית של כתב תרבות היא לתווך לקוראיו את היוצרים הראויים בעיניו לתשומת לב, והביוגרפיה של זיבון זכתה לעמוד מלא סופרלטיבים מאת ז'אנט מסלין ב"ניו יורק טיימס", זה כשלעצמו קומוניקטיבי דיו. על הביוגרפיה המונומנטלית של הביטלס מאת בוב ספיץ, אני מביט עדיין בעין עקומה. נדמה לי שאם אקרא פעם נוספת על ליברפול, "המערה" ונטיותיו המיניות של ג'ון לנון, אפרוץ בבכי. מהביטלס נותרנו עם האיש שעשה יותר ניתוחים פלסטיים מאליזבת טיילור וצבע את שערו יותר פעמים מניקול קידמן. נותרה לנו נוסטלגיה וחלק מהזמן היא מגונה יותר מפורנוגרפיה. 

לעתים נדירות המוזיקה שווה האזנה חוזרת שאינה מונעת נוסטלגיה, אבל בין ידידים, זה לא יותר משלושה מדפים בגודל סביר ומקום נפרד לקופסאות הראויות. אתם יכולים לחבב כמוני את הרפרטואר של ה–Faces, אבל די לכם בחמשת הדיסקים המאכלסים את "חמישה ברנשים נכנסים לבר" המצוין. 

רוב מיצגיו האותנטיים של הרוק הקלאסי עברו מן העולם. רשימה חלקית בלבד של להקות שאינן יכולות להמשיך להתקיים בשל מוות במשפחה מדכדך למדי: לקח להם 20 שנה להודות בכך, אבל אפילו הגרייטפול דד סגרו את הבסטה אחרי שהבינו שבלי ג'רי גרסיה הם רק עוד להקה מנג'סת מקליפורניה. גם "הלהקה" קאפוט. לא מכיוון שרובי רוברטסון נעל אותה ב–1976 באקט של אנוכיות עילאית, אלא משום שריצ'רד מנואל, ריק דנקו וליבון הלם מתים. המי בחרו בנתיב השוק החשמלי העונתי ללב, אף על פי שללא קית מון וג'ון אנטוויסל זה לא המי אלא מה. הרכב הקאנטרי ההייוויימן, אינו תקף ללא וויילון ג'נינגס וג'וני קש. וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג יתאחדו רק אחרי שהגיהינום יקפא. 

לא היה צריך אוזניים רגישות במיוחד כדי לחוש בהתגייסות התת–קרקעית, בזרימת הלבה ובתנועת הלוחות הטקטוניים שהניבה את הילולת הבאבא–בוב והדאלאי–מיק. כך נראה ונשמע דור שלם הנאבק על קיומו התרבותי. דילן עצמו אמר שיש לא מעט חוצפה בלצפות ממנו לכתוב שירים חדשים. 

רוב הזמרים והלהקות שמשקפים את טעמי המוזיקלי, נארזו זה מכבר בקופסאות (box–set) מפוארות שהן המקבילה המוזיקלית לתערוכה רטרוספקטיבית.

לא רק שהקופסאות הללו מכילות בדרך כלל את מיטב היצירה של האמנים, באופן שבו הן מייתרות את אוסף האלבומים שעליהם שקדנו שנים רבות, הן גם מוצרים יוקרתיים ויקרים שאינם יכולים שלא להיחשב כמסמר האחרון בארון מתים מטפורי. לרוב הם מכילים גרסאות אלטרנטיביות בהפקה שונה של שירים שאהבנו. חלקן מתרבות על המדף בלי שנשים לב. הן מייצרות הפרעה פסיכולוגית חריפה, שכן מי הוא האמן שישוב בגיל הדיור המוגן והסיעודי אל אולפן ההקלטות כדי להוסיף הערה אגבית למיטבו הארוז? 

שם המשחק הוא מחזור. מה שהיה פעם אלבום כפול (ונפלא) של ג'ו קוקר וכלבים שוטים ואנגלים, הפך במהלך שנה לאלבום משולש ואחריו למחומש. כעת תפח אותו סיבוב הופעות מיתולוגי משנת 1970 לחמישה דיסקים שלמים של הופעות שונות מאותו החודש. כמה גרסאות של המכתב אפשר לשמוע בישיבה אחת בלי להרגיש שהעולם נגמר והשירים התייבשו. קוקריסט מורעל בלבד יזהה את ההבדלים. גימיק נוסף הוא שיפוץ ושיפור טכני, רטרואקטיבי, של איכות אלבומים ראויים, והוספת כמה שירים מרצפת האולפן שלא ראו אור בהדפסה המקורית. המחשבה השנייה הזאת איננה סיעור מוחות אמנותי לתפארת העבר, היא סוג של מסחטת כסף על גבה של סחטנות רגשית, והתרמית נועדה להפנט אנשים כמוני, ולכן היא עובדת. קטגוריה נוספת היא הלבנת אלבומי הבוטלג בידי בעלי הזכויות עצמם. פצח בזה דילן, עם סדרת הבוטלג שלו, שהיא עיקר פועלו בשנים האחרונות. 

לרוב אנחנו יוצאים מארוחה רעה ואומרים "היה לא רע". במיטה כבר אומרים "היה דרעק", למחרת מוציאים פתווה על הטבח. ברוק אי אפשר לשקר. רוק הוא הנגיעה האחרונה בנימי הנפש העדינות ביותר, וכל מי שמזייפים אורגזמה ברוק אחראים למצב העגום שבו אנו נמצאים. 40 שנה אני מנהל הסניף והכספר היחיד של האחים אולמן בישראל, ובערב אחד סתמי ומקרי אני מגלה שכולם נוסף ליאיר לפיד, הכירו את הרפרטואר המלא של האולמנים וזוכרים כי לנגן הבס המת שלהם קראו אלן וודי. כמו וודי אלן אבל הפוך. 

זן הרוק'נרול שלנו נקרא כעת רוק קלאסי. כינוי הוגן. מה אנחנו מצפים שיקרה לנו כאשר אנחנו מאזינים לשירים שעיצבו אותנו? אנחנו מבקשים להתחבר למצב הרוח, למילים, למקצב, לזמן, לימים שהם היו פס הקול של חיינו. היוזמה, או היומרה, של אמנים כדילן, לשנות דרסטית את שיריו כך שלא נזהה אותם עד הבית השלישי, כמוה ככוח עליון שהיה חוזר לאלבומי התמונות של ילדותנו ומחליף צילום של אבינו בהריסון פורד. הנה האן סולו מחזיק אותנו על ידיו, הנה ריצ'רד קימבל עושה לנו שק קמח. החוזה שלנו עם רוק קלאסי מוגבל למועד החתימה. דילן, הסטונס, טום פטי, ווילי נלסון, אריק קלפטון, רוד סטיוארט ואחרים, ואני מזכיר רק את החיים, אינם יכולים לתת היום מה שנתנו פעם. 

כולם כבר כתבו את האוטוביוגרפיות שלהם. דילן, ריצ'רדס וספרינגסטין כתבו. גם גרג אולמן כתב, מודע מאחרים למועד התפוגה של חייו. אולמן מת בדיוק כאשר ידע שימות. במרווח הזה השמור לרוקרים לא בריאים. מגיל 69 עד 71. בלילה שקדם למותו הוא שכב במיטה והאזין לטיוטה הסופית של האלבום האחרון שהקליט. הוא היה כה רגיש לניואנסים, עד שהוא הקליט את "A Song For Adam", אחד משיריו הראשונים של ג'קסון בראון שנכתב לזכר חבר שמת, והוא הזמין את בראון לשיר את השיר איתו. הוא נקבר בשבת שעברה בבית הקברות המיתולוגי במייקון, ג'ורג'יה, נוגע באחיו דוויין שנהרג באוקטובר 1971 ובנגן הבס בארי אוקלי שנהרג שנה לאחר מכן. ג'ימי ורוזלין קרטר הגיעו. האחים תמכו במועמדותו של קרטר לנשיאות ב–1976 והופיעו בבית הלבן בטקס ההשבעה. קרטר בן 92 והדביר את מחלת הסרטן שהרגה את אולמן בן 69. כן, יש רגליים לסברה שקרטר חי חיים בריאים ומסודרים מאולמן, אבל לא כל יום מגרש קשיש גידול סרטני ממוחו. אולמן היה מודע לחיים הקצרים שנקצבו לו יותר ממעריציו, שהם בדרך כלל עדת פתאים תלותית שהאהבה הגדולה ביותר בחיים הופכת לשורת כיתוב רצה בתחתית המסך ב–CNN. 

יש מי שמותם גורם לנו להקדיש להם שתי שורות ושלוש מחשבות. ויש מי שמתים כמו בוץ' טראקס, המתופף ארוך הזרועות של האולמנים, שבנסיבות שאינן ברורות ושלא מרבים לעסוק בהן, ניצב, בן 69, מול רעייתו ותקע לעצמו כדור בראש. הוא היה בהרכב המקורי של הלהקה שספגה עד עתה ארבע אבידות בנפש. כריס קורנל מסאונדגרדן נטל את חייו מתישהו בין טראקס לאולמן והגדיש את תחושת המרירות של אוהד רוק שאינו מסוגל להחזיק את נשותיו ופילגשיו בחיים והן מתות לו בידיים.

קית ריצ'רדס נפל על ראשו מעץ קוקוס בפיג'י. סיפר שהסניף את אפרו של אביו המנוח והשתתף בפרק השלישי של סרטי שודדי הקאריביים. אף על פי שמצטייר שריצ'רדס יחיה לנצח, אף אחד לא יהיה מופתע באמת כאשר נקום בוקר אחד ונשמע את ההודעה על מותו. 

ערכתי פעם חישוב וגיליתי שכל אחד מאיתנו, הבייבי– בומרס, ולא משנות סטיות התקן של טעמו, מסתדר ברווחה עם כאלף אלבומים. כל זמן שאנחנו מפוצצים ווליום, שרים עם השירים, זוכרים מה טוב לנהיגה ומה טוב למיטה, מה מזרים לנו דם לרגליים ומה גורם לנו להרהר, אי אפשר לקחת מאיתנו את שהרווחנו בכבוד. כקהל, איננו מעניינים יותר אף אחד. איננו נרשמים סטטיסטית. מה שנותר לנו לעשות הוא לעדכן את התקליטייה בפרוץ הפורמטים החדשים ולחשוב כמה נפלא היה כשהיינו צעירים.