עד הרגע האחרון לא ידעו מוזמני טקס הענקת פרסי א.מ.ת אם אורח הכבוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפרסים מוענקים בחסותו, יגיע לכבד את הערב. לאורך השבוע שלפני האירוע שוגרו מלשכת ראש הממשלה מסרים סותרים. בורסת השמועות רחשה. הדי “נאום הבהמות” של חתן הפרס המיועד עודד קוטלר עוד לא נדמו. קוטלר פגע במצביעי הליכוד, ונתניהו ידוע כמי שלא מפספס הרמות כאלה להנחתה. בהפקה לא תלו תקוות מיוחדות בהגעתו של נתניהו. “יותר טוב ככה”, אמר בכיר בהפקה, “סידורי הביטחון היו הורסים לנו את הערב”.
ואז, הוא הופיע. מוקף מאבטחים נכנס נתניהו לאולם כמה דקות לאחר תחילת הטקס, בחיוך. ההפתעה הכתה את הקהל באלם, אבל לאחר כחצי דקה החל מישהו למחוא כפיים, ובעקבותיו כל האולם. אנשים קמו על רגליהם והריעו. ראש הממשלה הגיע לכבד את הערב, מגיע לו. אחד מעוזריו של נתניהו לחש משהו באוזנו של המפיק הראשי. כעבור חצי דקה, העביר מישהו פתק למנחה רביב דרוקר. ראש הממשלה מבקש לשאת דברים בפנינו, הודיע דרוקר לקהל. ושוב מחיאות כפיים.
נתניהו, בקי ומנוסה במעמדים מהסוג הזה, עלה בצעד בוטח אל הבמה וקיבל מדרוקר את המיקרופון. “זה באמת אני, זה לא מריאנו אידלמן”, אמר לקול צחוקו של הקהל. ביבי דיבר בלי טלפרומפטר. ישר מהלב. “קהל נכבד”, אמר, “באתי לכאן כדי לכבד את הערב הזה, את הפרס הזה, את התיאטרון הישראלי הפורח, את עולם האמנות הישראלית שזוכה ליוקרה רבה בעולם, את כל אמני ויוצרי ישראל באשר הם”. התקרה חישבה ליפול על ראש הנוכחים מעוצמת התשואות.
“אני יודע”, היסה נתניהו את הקהל בזרועותיו, “לא ציפיתם לזה. טוב, יש הפתעות בחיים. אני יודע, עודד”, הישיר נתניהו פניו אל עודד קוטלר ההמום, שישב בשורה הראשונה ובהה בו, “גם אתה לא. אני מודה שהתלבטתי. הדברים שאמרת באותו נאום, עודד, לא היו פשוטים מבחינתי. העלבת אותי ואת הציבור שבחר בי. אבל במחשבה שנייה, החלטתי לבוא לכאן בכל זאת”.
נתניהו עשה הפסקה קצרה והמתין לשוך סבב נוסף של תשואות. “אני ראש ממשלת ישראל. אני לא ראש הממשלה של מצביעי הליכוד, ואני לא ראש הממשלה של מצביעי הימין. אני מופקד על הגה המדינה הזאת, וכולם, כל חלקיה ורכיביה, נמצאים יחד איתי על הסיפון. ולכן החלטתי שמקומי הערב כאן איתכם. אתם חלק ממדינת ישראל, ואני ראש הממשלה שלכם".
"יש בינינו מחלוקות, יש בינינו ויכוחים, לפעמים הם קשים ומרים, אבל אסור לנו לשכוח שאנחנו בני עם אחד ומצטופפים יחד מצדו האחד של מתרס משותף. אני יודע שדעתך עלי אינה מחמיאה, עודד”, הישיר שוב נתניהו את מבטו אל הבמאי־שחקן שהמשיך לנעוץ בו מבט נדהם, “ויש לי חדשות בשבילך. גם דעתי עליך אינה משופרת. מצד שני, אני מכיר, מוקיר ומעריך את כישרונך, את הישגיך, את יכולתך האדירה כשחקן ואת מה שהשגת כבמאי ובכלל, את כל מה שתרמת לתיאטרון ולתרבות בישראל. אני חושב שצריך להפריד בין דעותיך לבין הישגיך. ולכן אני כאן, לכבד את כל אלה. נכון, מצד אחד אני מתקומם מול הדברים הקשים שאמרת. מצד שני, צריך להודות ביושר שגם אני אמרתי במהלך השנים לא מעט דברים מקוממים וקשים, ובדרך כלל התחרטתי עליהם אחר כך. כולנו עושים טעויות, לכולנו יש התחלקויות ופליטות פה, מישהו צריך להיות כאן המבוגר האחראי. אתמול, כשהתלבטתי אם להגיע לטקס או לא, הבטתי שמאלה, הבטתי ימינה, ונזכרתי שהמבוגר האחראי הזה הוא אני. אז הנה, באתי. אני מאחל לך, עודד קוטלר, עוד שנים ארוכות של יצירה פורייה, ואם אפשר, קצת פחות נאומים. אני מאחל לכולנו רק טוב וניפגש בשמחות”.
בדיוק בשלב הזה, התעוררתי שטוף זיעה קרה. מולי, על מסך הטלוויזיה ריצד מריאנו אידלמן, בבגדי קיסר רומי, מסית נגד השמאל תוך כדי אירוע אחדות טלוויזיוני. מירי רגב צרחה משהו על אודי כגן, בשבתו כדוד ביטן. תחשבו, הייתה באמת יכולה להיות כאן ארץ נהדרת, לו רק היה בנמצא גם מבוגר אחראי.