קחו למשל את העונה השישית של הסדרה הבריטית המצליחה “רגליים קרות" (בכיכובו של ג'יימס נסביט, הצפון־אירי השני הכי מפורסם אחרי ג'ורג' בסט) - שצולמה בערך 13 שנים לאחר תום העונה החמישית. לטובת מי שלא צפה בסדרה מימיו, הנה כמה קווים לדמותה: חברים בני 30 וקצת, שחייהם עוברים משלב הדייטים לשלב הנישואים ומשם לשלב הילדים - כשעל הדרך צצים משברים, התאהבויות, בגידות, שיברון לב, בעיות כלכליות, עוד ילדים, קידום, מחלות, קצת חיבוטים באשר לקריירה, גירושים, פיטורים - וכל החומרים שמהם עשויים החיים בגיל הזה.
לא מדובר בסדרה פורצת דרך (למעט אולי העיתוי הלא־שגרתי של עונת הסיום) אלא בחומרים שכולנו ראינו כבר מאות פעמים ורק המשחק המצוין והעובדה שהיא צולמה במנצ'סטר - שלא מרבה לשמש כתפאורה לסדרות אנגליות, מבדילים אותה מסדרות דומות אחרות. אף על פי שהיא רוויה הומור, עלי להודות שסיימתי את הצפייה בה בתחושה של עצב קל, אחרי ש"טחנתי" בסוף שבוע אחד את העונות שבהן צפיתי במקור באופן שבו היה נהוג לצפות בסדרות טלוויזיה פעם: עם הפסקה של שבוע בין פרק לפרק (זוכרים?).
בעת השידור המקורי הייתי בערך בן גילם של הגיבורים (הם בני המחזור שסיים את התיכון ב־1984, אני סיימתי ב־1986), ואילו היום אני מביט בהם ממרומי (כמעט) 48 שנותי, כך שחלק מסימני השאלה שטרדו את מנוחתם, הפכו אצלי כבר מזמן לסימני קריאה. הנה למשל השאלה: “האם הוא/היא האחד/אחת שלי?" - שאלה שמטרידה רווקים רבים, במיוחד ככל שעולה גיל הנישואים וכשהוויתור על חיי הרווקות הוא לא על חדר בבית ההורים או על דירת רווקים מעופשת עם שאריות של פיצה משלשום במקרר, אלא על חיים שכוללים דירה משלך, שכר שמאפשר סגנון חיים נהנתני ואפילו סקס סדיר (גם אם מזדמן).
היום אני יודע שגם אם תפגשו את מר או גברת שלמות: יפים, חכמים, מצחיקים, נדיבים, מבוססים (יסמן כל אחד ב"וי" קטן את התכונה הכי חשובה בעיניו), הרי שמהר מאוד יסתבר שגם “האחד" או “האחת" הם לא יותר מ“בעלי" או “אשתי" - ואפילו זה זמני, כי מהר מאוד הופכים גם הזוגות המוצלחים ביותר להורים של הילדים שלהם.
אני לא רוצה לטעון שאין אהבה בעולם, להפך: יש בנו אהבה והיא תנצח את כל סימני האזהרה שמהבהבים כניאון מעל המוסד הקרוי “זוגיות". מדובר במנגנון טריקי למדי שגורם לנו לדבוק במישהו, להאמין שזה לנצח - ואז להישאר מספיק זמן בסביבה עד שהקשר יתוחזק על ידי דברים אחרים. ידעתם למשל שאצל זכרים־גברים שנשותיהן הרות מופרש חומר שמדכא את יצר המין במשך תקופת ההריון ולאורך השנה הראשונה לאחר הלידה? ממש כמו אצל יונקים מפותחים אחרים (עד כמה שגבר יכול להיחשב ל"יונק מפותח" כמובן), פועל עלינו המנגנון שתפקידו להבטיח שהזכר יהיה בסביבה ויספק מזון וביטחון כל עוד הנקבה מוגבלת מחמת ההריון או הטיפול הצמוד בצאצא.
הבעיה היא שאצל האדם, הממסד מאריך את המנגנון הזה באופן מלאכותי באמצעות משכנתה או סנקציות על גברים גרושים בדמות מזונות, עד שההורמונים מחוללי ה"אהבה" כבר לא רלוונטיים: לבני הזוג יש סיבות פרקטיות להישאר ביחד. קחו בני זוג בשלב האהבה, שאלו כל אחד מהם מה הדבר שהוא הכי מעריך אצל בן/בת הזוג - ותקבלו תשובות כמו: “הוא מצחיק אותי", “אני לא יכול להוריד ממנה את העיניים" ועוד.
15 שנים אחר כך הם ידברו על “חברות" כעל הערך המרכזי - וכחלוף עוד כמה שנים וילדים ביחד, הם יציינו תכונות שבעזרתן מגדירים שותפים, כשמעל כולן מרחף המשפט: “אבל הוא/היא אבא/אמא נהדר/ת!" (כולל ה"אבל" בהתחלה...). אני למשל נשוי כבר 25 שנים למי שהייתה חברתי עוד בכיתה י', כלומר - בחרנו זה בזו הרבה לפני שהשעון הביולוגי תקתק - ואני בטוח שאם תשאלו אותה מה הדבר אצלי שהיא מוקירה יותר מכל, היא תמלמל משהו על כך שאני כנראה האבא של הילדים שלה (כולל אותו “אבל" בהתחלה!).
ספוילר: כוכב הסדרה, אדם (נסביט) זוכה בחופש שלו בנסיבות טרגיות כשאשתו, רייצ'ל, מתה בדמי ימיה ומותירה אותו עם געגועים ותינוק. למרות זאת בפתח העונה החדשה הוא חוזר כמנצח - ובעוד חבריו שקועים בעולמם המורכב מחמישים גוונים של אפור, הוא חובק תאילנדית יפהפייה, יורשת מיליארדים שצעירה ממנו בערך ב־20 שנה (ושממנה הוא נפרד רק כדי לחזר בלהט אחרי בת ה־30 וקצת שמשכירה לו את דירת הרווקים שלו).
מסקנה: אין ספק שגברים אכן מסוגלים להתאהב, אם כי בעיקר בעצמם.