על אף המאמצים של אנשי אובמה וחבריהם בעיתון "הארץ" להביא לידי אימוץ מדיניותו של הנשיא לשעבר ושל מזכיר המדינה שלו בקרב ממשל טראמפ, השבוע נקברה מורשת אובמה. מהות המורשת נחשפה בסדרת כתבות שהתפרסמו לאחרונה ב"הארץ", ובהן הוצגו חלקים נבחרים משתי טיוטות של הסכם מסגרת שכתבו ג'ון קרי ואנשיו בתחילת 2014. ההנחה של הכותבים הייתה ששיחותיו של קרי כמעט הובילו לפריצת הדרך שלה ייחל הממשל הקודם. ואם הממשל הנוכחי ילך בדרכו של קודמו, לאור יחסי האמון הקיימים בינו לבין ממשלת ישראל, טראמפ יצליח היכן שקרי נכשל.
האמת היא אחרת. קריאת הכתבות מלמדת כי קרי לא היה קרוב לפריצת דרך. לפי הטיוטות עולה כי ממשל אובמה דגל בעמדות קיצוניות ביותר, שעמדו על גבול האנטישמיות בכל הקשור להתיישבות הישראלית.
בטיוטה מפברואר 2014, שהתבססה על שיחות שניהלו אנשי קרי עם בנימין נתניהו, נראה כי ראש הממשלה דרש שהיישובים הישראליים שלא יסופחו לישראל "יישארו במקום". כלומר, שהישראלים ב"פלסטין" יקבלו את אותן זכויות שמקבלים ערבים בישראל. האמריקאים דחו את עמדת נתניהו מכל וכל. על פי הטיוטה, נרשמה הערה לצד דרישתו של נתניהו, ובה נכתב כי עמדה זו "איננה הולמת את מדיניות ארצות הברית, ועל כן היא בלתי מקובלת עלינו כמו גם על הפלסטינים".
מכאן עולה כי העמדה החד־משמעית של ממשל אובמה הייתה שיש לגרש את כל הישראלים מהטריטוריה העתידית של המדינה הפלסטינית. כלומר, להפלות לרעה יהודים ישראלים ולמנוע מהם זכויות שוות במדינה הפלסטינית, אותן זכויות שהאמריקאים תובעים - בצדק - שישראל תמשיך להעניק לאזרחיה הלא יהודים.
אבל לא רק הקיצוניות של הממשל חיבלה בסיכוי להגיע לפריצת דרך. אבו מאזן עצמו פסל את כל ההצעות של קרי. כשטיוטת הסכם מסגרת הוצגה לאבו מאזן בבית הלבן בידי ברק אובמה במרץ 2014, הוא לא הגיב עליה. משמעות הדבר ברורה: הסיכוי שאבו מאזן ייענה בחיוב להסכם שלום עם ישראל - יהיה תוכנו אשר יהיה - הוא אפסי.
עבר למתקפה
הכתבות שהתפרסמו ב"הארץ" לא רק הבהירו שלקרי לא היה שום סיכוי להגיע להסדר, הם גם סיפרו לנו משהו על נתניהו ועל הדרך שבה הוא פעל מול הממשל. בנסיבות מדיניות קשות ביותר שבהן ישראל ניצבה מול ממשל קיצוני ביותר, נתניהו הצליח לא להסכים לאף דרישה אמריקאית; ולא רק לשרוד, אלא אף להעביר את הכדור למגרש של אבו מאזן. ראש הממשלה הביא לידי מצב שבו האמריקאים נשאו ונתנו בתוך עצמם ועם הפלסטינים. הוא לא הסמיך אותם לדבר בשמו על שום דבר מלבד הדרישה שלא יפונו יישובים - דרישה שאובמה ואנשיו פסלו.
עם חילופי השלטון עלתה השאלה אם נתניהו ימשיך לדגול בלוליינות הזאת גם בתקופת טראמפ או שהוא יצליח לעבור ממגננה למתקפה, ומה יעשו האמריקאים. תשובות לחלק מהשאלות הללו קיבלנו השבוע, כאשר נתניהו עבר למתקפה והאמריקאים לא התלוננו.
אחרי שמונה שנים של שיתוק בלחץ אובמה, נתניהו עבר למתקפה בשלוש זירות אסטרטגיות, שכל אחת מהן מנציחה ואף מסלימה את הסכסוך. בראש ובראשונה הודיע נתניהו כי הוא תומך בתיקון חוק העמותות באופן שימנע מממשלות זרות לממן עמותות פוליטיות ישראליות. הפעילות החתרנית של הממשלות הזרות בזירה הישראלית הפנימית פוגעת בישראל ברמה אסטרטגית, משום שללא שוברים שתיקה, יש דין, בצלם ועמותות נוספות, המתקיימות כמעט אך ורק ממימון ממשלות זרות, היה קשה הרבה יותר לנהל את המערכה לבידוד ישראל בזירה הבינלאומית. פעילות העמותות מעצימה את הסכסוך, בין השאר משום שהיא מעודדת את הפלסטינים להציג את ישראל כמדינה שאין לה זכות קיום.
במשך כל שנות ממשל אובמה, במקום לטפל בבעיה שפוגעת פגיעה חמורה במערכת הדמוקרטית של ישראל, נתניהו הסתפק בתיקוני חוק חלשים, שבסך הכל הגבירו קצת את השקיפות של אותן עמותות פוליטיות, תוך השארת הבעיה עצמה ללא מענה.
הזירה השנייה שבה נתניהו יצא למתקפה היא זירת האו"ם. אונר"א, סוכנות הפליטים של האו"ם העוסקת אך ורק בצאצאי הערבים שעזבו את ישראל במהלך מלחמת השחרור, נוסדה כדי להנציח את הסכסוך הערבי־ישראלי. אילו אותם ערבים היו מקבלים את הזכויות של כל קבוצות הפליטים האחרות, שכולן מטופלות בידי סוכנות האו"ם לפליטים, אזי מזמן הם - שלא לדבר על צאצאיהם - היו מתאזרחים במדינות אחרות. למעשה, כל עוד אונר"א ממשיכה להתקיים, לא יהיה שלום בין ישראל לפלסטינים. לא במסגרת שתי מדינות, ולא בשום מסגרת אחרת.
החל מזמן ממשלת אולמרט במקום לדרוש את סגירתה של אונר"א ישראל תמכה בהגדלת תקציב הסוכנות. עקב השתלטות חמאס על עזה ב־2007, שרת החוץ ציפי לבני תמכה בעמדת ממשל בוש, שלפיה יש להגדיל בהרבה את תקציב אונר"א בהנחה בלתי מבוססת כי הסוכנות תהיה בלם לחמאס. בפועל, התקציב חיזק את חמאס. בתי ספר של הסוכנות הנם מרכזי אינדוקטרינציה לג'יהאד, ולצד מרפאות אונר"א ומוסדות נוספים הם גם עמדות ירי ומסתור של טילים. השבוע, לראשונה, אמר נתניהו כי הוא תומך בסגירתה. אם הדבר יקרה, מקור משמעותי של הסכסוך ייעלם.
ואז ישנה ההסתה. מאז שהוקמה ב־1996, רשת אל־ג'זירה היא מקור משמעותי להסתה ג'יהאדיסטית נגד ישראל והעם היהודי. בשבוע שעבר, במסגרת הסכסוך הגלוי של מדינות ערב עם קטאר, נסגרו משרדי רשת התקשורת בערב הסעודית ובירדן. כמו כן, מצרים, שסגרה את הסוכנות ב־2013, חסמה את הגישה לאתר הרשת באינטרנט. עד כה נמנעה ישראל מהתערבות באל־ג'זירה ואפשרה לה לפעול בגלוי משטחה, אף ששידוריה מלבים שנאה. השבוע ניצל נתניהו את שעת הכושר ועם שר הביטחון אביגדור ליברמן הביע תמיכה בסגירת אל־ג'זירה בישראל והורה לאנשיו לבחון דרכים להביא לידי סגירתה.
נתניהו אינו לבד בקבורת מורשת ממשל אובמה. גם הנשיא הנוכחי עובר שינוי. נכון, טראמפ ממשיך לדבר על רצונו להגיע לעסקת שלום, אבל שלא כמו קודמו, הוא אינו מובל בידי אידיאולוגיה אנטי־ישראלית, שחסינה בפני המציאות של סרבנות הרשות להפסיק לתמוך בטרור ולפרנס מחבלים. נכון, מזכיר המדינה רקס טילרסון המשיך השבוע את הקו, כאשר טען בפני הקונגרס כי הרשות עצרה את התשלומים למחבלים, אבל הוא אינו מתקיים בזירה חסינה לעובדות. ויש להניח כי כמו טראמפ, גם הוא יסכים בסופו של דבר לאפשר לעובדות להכתיב את המהלכים שלו. זה ייקח זמן, אבל השינוי מורגש.
פרסום הטיוטות של קרי ב"הארץ" החזיר אותנו שלוש שנים אחורה, לתקופה שבה כישרון הבלימה המדינית של נתניהו עמד במבחן. החלטתו לפעול בזירות העיקריות שמנציחות את הסכסוך מראות כי נתניהו החליט לצאת למתקפה שנועדה לנטרל את המקורות שמסלימים את הסכסוך. אם יצליח, הדבר יקרב אותנו לפריצת דרך עם הפלסטינים, זו שקרי מעולם לא התקרב אליה. העובדה שממשל טראמפ לא מתנגד למהלכי נתניהו מראה כי לישראל ככל הנראה תהיה שותפה לדרך החדשה.