השבוע הדמוקרטיה שוב הגיעה אל קצה עם פרסום הקוד האתי של אסא כשר, שיצר את התגובות הפבלוביות הקבועות. הדיון נסב סביב הטיעונים שעולים בכל פעם מחדש, ולא ממש משנה מה עומד על הפרק: הימין מואשם בסתימת פיות מסוכנת, והשמאל בכך שהוא שתלטן, הרסני וטהרן. כל ויכוח גם מסתיים פחות או יותר באותה תוצאה - סיבוב נוסף של שנאה ופילוג ולא הרבה מעבר לכך, משום שאנחנו לא מקיימים שיח אמיתי כבר די הרבה זמן.
הפרופגנדה היא לא שיח, היא הופכת כל נושא להטחת ססמאות שמרוב שימוש מתרוקנות מתוכן אמיתי. לכן ברגע שהביטוי "קץ הדמוקרטיה" הפך לססמה שגורה של השמאל, הוא כבר לא מזיז לאנשי הימין. את אנשי השמאל הוא כן מזעזע, אבל לא בהכרח מהסיבות הנכונות. הרי לא כל מהלך שיוזמת ממשלת הימין הוא באמת אנטי־דמוקרטי, נועד לרדוף את מעט השמאלנים האמיצים שעוד נותרו פה, וסותר באופן בוטה איזשהו חוק יסוד.
האיום האמיתי על הקיום הדמוקרטי כפי שהכרנו אותו בעבר הוא אחר לגמרי, ואליו אנחנו כמעט לא מתייחסים. הוא נובע מכאוס של מידע שלפחות חציו דיסאינפורמציה, כי הפלטפורמות מנוצלות כולן לצורכי תעמולה.
למה הכוונה? בעבר התפקידים היו ברורים: פוליטיקאים הנהיגו, ועיתונאים היו הצינור שהעביר לציבור את המידע. עם הזמן שני המקצועות השתכללו - הפוליטיקאים הפכו למקצועני תדמית כדי להשתמש בעיתונות לטובתם, והעיתונאים פנו לפרשנות, משום שכבר אין די במידע בלבד. המידע איבד מתהילתו - הסקופ העיתונאי נשחק, כי לא משנה איפה התפרסם המידע - תוך דקה כל כלי התקשורת מיישרים קו. בנוסף, העיתונאים הבינו שהחדשות מגיעות מכל עבר, מכל גולש מזדמן עם סמארטפון ומכל נערה שיש לה פרופיל פייסבוק.
הציבור לכאורה הרוויח - הוא חשוף לאינסוף מידע מהמון מקורות מגוונים, הרבה יותר מאי־פעם. אבל לך תמצא את הידיים ואת הרגליים בתוך ים המידע הזה. במצב הנוכחי לכל צינור מידע יש אינטרס כלשהו, ובניגוד לטענות הנשמעות, האינטרס אינו "אור השמש", "האובייקטיביות" או "טובת הציבור".
העיתונאים אימצו רובם ככולם אג׳נדה כלשהי, ולכן הם מעבירים את המידע דרך הפילטר של האג׳נדה שלהם, כלומר דרך האינטרס שלהם. האם זה משנה אם האינטרס הוא מסחרי, מושחת או אידיאולוגי? יכול להיות, אבל חשוב יותר שנקלענו למצב שבו קשה לזהות מידע "נקי". הפוליטיקאים, שהבינו שלציבור קשה עם הטיות התקשורת, תפסו על זה טרמפ - הם הפכו ליצרני חדשות בעצמם. יש אזרחים שניזונים מהפוסטים של יאיר לפיד, יש שמתעדכנים מבנט, ויש שעוקבים אחרי שידורי ה"פייסבוק לייב" של סתיו שפיר.
נדמה שהיוצרות התהפכו - העיתונאים מדבררים אג׳נדה פוליטית, והפוליטיקאים מבקרים אותם ומתיימרים להיות חושפי האמת היחידים. מסתבר שמגוחך ככל שזה יהיה, כרגע זה עובד לפחות על חלק מהאנשים. המידע עובר עיוות נוסף, כי פוליטיקאים ועיתונאים נמדדים היום באותו פרמטר - לייקים. מי שרוצה לייקים צריך להיות בוטה יותר, דרמטי יותר, נחרץ יותר, ובגדול אפשר לומר שלייקים ואובייקטיביות לא בדיוק הולכים ביחד. המידע שמופץ בדרך כלל לא עובר מספיק סינון, נמדד על פי פוטנציאל הרייטינג ולא על פי נכונות הסיפור, והרבה אינפורמציה לא נכונה משותפת, חודרת ומעצבת דעה.
מעבר לכך ישנו גם עניין המהירות. האזרח נתון לחדשות לא רק מתוך עיתון הבוקר - הן תוקפות אותו מהרדיו, מהטלוויזיה, מהמחשב ומהטלפון, אבל בגלל התחרות המטורפת על מהירות הדיווח, החדשות רחוקות מלהיות מדויקות. הן אמת לשעתה, והשעה הזאת מתקצרת כל הזמן, ופעמים רבות אין זמן לתקן כותרת לא מדויקת שפורסמה קודם לכן, כי כולם כבר עסוקים בכותרת הבאה.
השקר הגדול
התוצאה היא שבתוך ים האינפורמציה הגועש, האזרח חשוף כל הזמן לשקר של מישהו, בין שמדובר בטעויות תמימות ובין שאלה מניפולציות מכוונות. מצחיק שחלק גדול מהוויכוח שלנו נסב סביב חופש אקדמי, חופש הביטוי, חופש המידע, כשהבעיה האמיתית היא עודף. עודף מידע וחוסר היכולת לסנן אותו.
האזרח מוצף ומבולבל, ומכיוון שאין לו זמן או חשק לערוך תחקיר מעמיק על כל כותרת כדי לבדוק אם היא נכונה, הוא בסך הכל מחפש מישהו לסמוך עליו. מישהו שיאמר לו את הדברים כפי שהם, לעזאזל, ולא עם "אג'נדה", טהורה ונעלה ככל שתהיה. מישהו שפשוט יספר לו מה קרה. מנהיגים כמו טראמפ ונתניהו מזהים את המצוקה הזאת, אבל אין להם שום עניין לפתור אותה, אלא לנצל אותה לטובתם. הם אומרים לאזרח - אל תאמין לתקשורת, היא שקרנית ומוטה. גם אם הטיעון שלהם נכון, ה"פתרון" שלהם הוא - במקום להאמין לעיתונאים שמייצרים פייק ניוז, תאמין לי, אני היחיד שאומר לך את האמת כפי שהיא.
שם למעשה מתחיל השקר הגדול, ושם טמונה סכנה אמיתית לדמוקרטיה. אין מקור מידע שניתן להישען עליו באמת. כולם מחפשים קונפליקטים שיביאו קוראים וצופים, כולם דרמטיים והרואיים, אבל איפה האדם ההרואי שיוותר על רייטינג לטובת הצעת מידע ששואף להיות אובייקטיבי ככל שניתן?
נדמה שכרגע המחנות נחלקים בין אלה שעדיין מעדיפים להאמין לעיתונאים (גם אם הם הפכו לפוליטיקאים בינתיים), לבין אלה שמאמינים ל"טראמפוש", "ביבי המלך" או "מירי המהממת", שאומרים שכל העיתונאים שקרנים. אבל הדמוקרטיה בנויה, בין היתר, על הרשות הרביעית. על אפשרות האזרח לקבל מידע אמין על מה שקורה, ולא רק על תעמולה אינטרסנטית שמחופשת ל"השקפת עולם". האם האפשרות הזו עדיין קיימת?
בעניין הקוד האתי של אסא כשר, לדוגמה, למרות הכיסוי הרחב, קשה מאוד לדעת מה באמת קרה. שופרי השמאל זעקו נגד הקוד בלי התייחסות לבעיה שאותה הוא נועד לפתור, כי אם בנט הזמין את הקוד הוא ודאי חשוך ומסוכן. הימין, מנגד, זעק שנמאס מפקולטות שלמות שמנצלות את המוסד האקדמי כדי לכפות תעמולה אנטי־ישראלית על סטודנטים צעירים. ומה נכון? כנראה שלא זה ולא זה, אבל גם זה וגם זה. הבעיה באוניברסיטאות קיימת, אבל קשה להעריך באיזו מידה. בנוסף, קרוב לוודאי שהקוד האתי, שאינו באמת כופה סתימת פיות אלא נוסח יותר כהמלצה, לא באמת יתקן את הבעיה גם אם ייושם.
אבל לך תציג דילמה כזו לציבור. זה לא סקסי, לא קליט, מורכב מדי ואין לזה פוטנציאל גדול מספיק ללייקים. במציאות כזאת האזרח מצוי באשליית אמת ומועד לניצול מתמיד, באופן מאוד שונה מ"אנחנו קוריאה הצפונית" או "איראן זה כאן". אז מה עושים? שאלה טובה. נקווה שמתישהו יקום המיזם העיתונאי שלא יתחרה על סקופים או על פרשנויות דרמטיות, אלא פשוט יבדוק עובדות וידווח לקוראיו מה מידת המהימנות של כל ידיעה שפורסמה.