בשבוע שעבר התקיים בירושלים כינוס מחאה של ההורים לילדים חולי הסרטן בהדסה, במסגרת מאבק הכל בכל - וכולם נגד משרד הבריאות - במחלקה ההמטו־אונקולוגית במוסד הירושלמי. מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, הוזמן לכינוס, ואף שלא כל ההורים המוחים הסכימו עם כוונתו לנאום - והיו גם כאלה שהתנגדו לנוכחותו - הוא עמד על הבמה, סופג קריאות בוז והאשמות חמורות. זה כנראה היה אחד הערבים הקשים בחייו, אבל בניגוד למקובל בישראל - לקום וללכת בלי להתמודד עם שאלות או האשמות קשות - בר סימן טוב נשאר על הבמה, עד שאחרון הצועקים סיים להוציא עליו את מררתו, ולאחר הכינוס נשאר לדבר עם ההורים, כל זמן שהיה להם מה לומר או להטיח בו. 
 
אנשים שמכירים את האיש ראו שלא היה לו קל. אבל בר סימן טוב הבין את מקומו בתוך הכאוס העצוב הזה, לא נתן לאגו שלו להוביל וגילה מנהיגות ציבורית ממדרגה ראשונה. הוא לא בא לבשר להורים שיקבלו מה שהם דורשים. ממש לא. הוויכוח נמשך, אבל הוא הבין שהוא הצד החזק בסיפור ונתן את המקום הראוי למי שנפגעו הכי הרבה, למי שהמאבק בהדסה מתרחש על גב ילדיהם. בישראל של 2017, שנתונה עמוק במשבר מנהיגותי, זה היה מראה מעורר כבוד.
 
עוד מנהיג מרשים הוא רס"ן מני איתן, המ"פ שהודח כשסירב להעיר את חייליו, המילואימניקים, לתרגיל לילי לאחר שלא ישנו מספיק, כדי למנוע מהם לנהוג הביתה עייפים. לא רק על חיי חייליו חס, אלא על חיי הנוסעים שהיו עלולים להיפגע אם היו נקלעים בטעות לקרבת מכונית שלוחם רדום נוהג בה. אחריות חברתית ממדרגה ראשונה. אז נכון, האיש הפר פקודה ונענש, אבל למרות כעסו על המח"ט, על הצבא, רס"ן איתן גילה בגרות ומנהיגות, שם את האגו שלו בצד ופנה לחייליו שהודיעו על פרישה מהחטיבה בבקשה שלא יעזבו. אקט מחאה־תמיכה כמו זה שנקטו חייליו של איתן הוא מעשה חזק. ובכל זאת, איתן לא ביקש זאת. הוא בסך רצה להחזיר אותם הביתה בשלום. 
 

כן, מנהיגות היא גם לקבל החלטות שברור שיפגעו במקבלן בסוף. דווקא מול שני המנהיגים האזרחיים המכובדים האלה בלטה החלטתו של ראש הממשלה להחרים את פרס א.מ.ת שניתן בחסותו, מאחר שיוענק, בין השאר, לשחקן עודד קוטלר. קוטלר, אומנם איש ציבור, אך לא נציג או שליח ציבור. דבריו על מצביעי הליכוד לאחר מערכת הבחירות היו דוחים בעיני, אך הוא קיבל את הזובור המגיע לו בו במקום. אלא שנתניהו, ראש הממשלה של כווווולם, החליט שלא לשחרר את העלבון, ובשם מצביעיו, שהם רבע מכלל האזרחים, החליט "להראות לו מה זה".
 
חוץ מזה שזה אקט קטן, מלא באגו, חשבו על האפשרות השנייה. ראש הממשלה מגיע לטקס, לוחץ את ידו של קוטלר, מברך אותו, וכך מעמיד את דבריו הבוטים מאז על טעותם. מעבר לכך, נאום מושחז שעוקץ את הזוכה הטרי, גם בלי לקרוא בשמו, היה משיג הרבה יותר מחרם ילדותי על השחקן, ועוד על חשבון הזוכים האחרים.
 
כן, יש עוד שישה. החרם של נתניהו פשוט מחק אותם מהכותרות. ואלו הם: יבגני אריה, פרופ' זליג אשחר, פרופ' אלכסנדר לויצקי, פרופ' יעקב זיו, פרופ' דוד הד ופרופ' אסף רזין. יש מנהיגות, ויש מנהיגות.  

הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל