לבנה אחר לבנה, לפעמים כשצריך, לפעמים כשלא, דונלד טראמפ מפרק את מדיניות החוץ של קודמו ברק אובמה. איראן היא, כמובן, המטרה הגדולה, החשובה למנהיג ולקורא הישראלי. קובה היא מטרה קטנה יותר. חשובה לכמה מבוחריו של טראמפ בפלורידה, חשובה כדי להוכיח שהנשיא הזה אינו כקודמו, חשובה כדי להראות שטראמפ עומד בדיבורו. נכון, את השגרירות בישראל לא העביר לירושלים, אך זהו דווקא החריג שאינו מעיד על הכלל. טראמפ מממש לא מעט ממה שהתחייב לעשות. ומגבלות מחודשות על היחסים בין ארצות הברית לקובה – יחסים שאובמה הפשיר באחת מאותן אבחות של עשיתי־היסטוריה־ולא־חשוב־למה־ואיך – הן הבטחת בחירות שבא זמנה.
כדי להבין מה טראמפ עושה, צריך להביט במרחב האמריקאי כמכלול. בעיקר צריך לזהות את חולשתה הגוברת של ונצואלה, המשענת האנטי־אמריקאית החזקה, שעליה נשען משטרם של בני משפחת קסטרו בקובה. צריך להעריך שחולשה כזאת מקשה על הכלכלה של קובה, ושעל כן כל מגבלה שיטיל טראמפ תפגע בקובנים ברגע בעייתי מבחינתם. צריך להבין שקובה היא הסיפור הקטן המתרחש לדרומה של ארצות הברית, ושהמשבר המתגבר בוונצואלה הוא הסיפור הגדול – סיפור שעשוי להוביל את ממשל טראמפ לפעולה, כולל הטלת סנקציות נוספות בניסיון להשפיע על האופן שבו ונצואלה תיחלץ ממשבר הירושה הפוקד את יורשיו של הוגו צ’אבס בשלטון.
54 שנים של עוינות ושל מלחמה קרה שסירבה להסתיים חלפו בטרם החליט הנשיא אובמה להפשיר את היחסים בין ארצות הברית לבין קובה. לקראת סוף 2014 הכריז אובמה על תחילת ההפשרה. בתחילת 2016 היה לנשיא האמריקאי השני אי פעם שמבקר בקובה, והראשון מאז ביקורו של קלווין קולידג’ באי השכן ב־1928. בין לבין היו ניסיונות חתרניים משני הצדדים ומשבר טילים ונפילת האימפריה הסובייטית, שהותירה את קובה בודדה, ונסיקה ונפילה של משטרים אחרים בסביבה הקרובה.
אובמה, בתמיכתו של האפיפיור פרנציסקוס, שמילא תפקיד בעידודם של המנהיגים להגיע לפשרות, החליט לשים קץ לפרק הזה. כמו פעולות רבות שלו, פעל מתוך תחושה שהוא מסלק שאריות מאובקות מעידן שחלף זמנו. עימות שאיש כבר אינו זוכר על מה ולמה פרץ. הציבור האמריקאי הסכים איתו: יותר מ־60% היו בעד ההפשרה, פחות מ־30% שמרו אמונים להבטחה הנושנה שאמריקה לא תוותר על החרמתה של קובה עד שהעם הקובני ייהנה מחירויות המקובלות בעולם הדמוקרטי.
אבל לא כולם היו משוכנעים. קובה, גם אחרי הפשרת היחסים - שמעולם לא הייתה מלאה - נותרה מדינה רודנית, המחזיקה את אזרחיה במלקחיים של ברזל. טראמפ, שמשטרה הרודני של ערב הסעודית לא הפריע לו לבקר בה ולסכם על עסקות נרחבות רק לפני כמה שבועות, החליט שבעניין הקובני ישמור על תדמיתו כלוחם חופש. “לא נשתוק עוד לנוכח דיכוי קומוניסטי”, אמר לקהל הצוהל במיאמי, שהתאסף כדי לשמוע את הבשורה – קהל שבתוכו היה גם הסנאטור מרקו רוביו מפלורידה, מי שקיווה בעצמו להיות הנשיא אך הובס בידי בוחריו של טראמפ וכעת לומד להשלים עם נוכחותו בבית הלבן ולנסות להשפיע על מדיניותו.
עסקה נוחה יותר
“אני מבטל באופן מיידי את העסקה החד־צדדית של הממשל הקודם עם קובה”, הכריז טראמפ. זו הכרזה בומבסטית, שמידת אמיתותה חלקית בלבד. טראמפ ביטל כמה מסעיפי ההסכם, אך לא החזיר את הגלגל סיבוב מלא לאחור. השגרירויות שנפתחו, לדוגמה, לא ייסגרו. ומן הסתם, גם המגבלות החדשות שהטיל, הנוגעות בעיקר לאפשרות של אמריקאים לבקר בקובה, פתוחות למשא ומתן.
טראמפ, כדרכו, סבור שכל עסקה שנחתמה בידי הממשל הקודם היא עסקה גרועה וחד־צדדית ומאמין שהוא, הנושא ונותן הערמומי יותר, הקשוח יותר, יכול לחלץ עסקה טובה יותר. כך הוא סבור ביחס לאירופים ולנאט”ו, כך ביחס לאיראן – שאת ההסכם איתה כינה “הגרוע בתולדות ארצות הברית” – וכך גם ביחס לקובה. זה לא שהוא אינו רוצה עסקה. הוא פשוט אינו רוצה את העסקה של הממשל הקודם, אלא עסקה נוחה יותר לאמריקה. והעובדה שהוא מוכן ללכת עד הקצה כדי להשיג עסקה כזאת עשויה בהחלט לספק לו כמה הצלחות.
טראמפ רוצה שהקובנים לא יפריעו לארצות הברית להשיג את מטרותיה בוונצואלה. הם, כמובן, לא היחידים שמפריעים – המשטר בוונצואלה עומד מול המפגינים והמהומות, נהנה מתמיכה של הרוסים ושל הסינים. הרוסים מיהרו לגנות את החלטתו של טראמפ למתוח את חבל היחסים עם קובה, ש”לוקחת אותנו בחזרה לרטוריקה החצי נשכחת בסגנון המלחמה הקרה”, לדברי הרוסים.
אליהם הצטרפו גם כמה מבכירי ממשלו של אובמה, כמו בן רודס, אחד הארכיטקטים של הפשרת היחסים. “הממשל האמריקאי מכריז על שינויים שיפגעו בקובנים, בתדמית של ארצות הברית, ויקשו על אמריקאים לנסוע ולעשות עסקים בקובה – מה שהם רוצים לעשות”, הסביר רודס. טראמפ – כתב רודס במאמר ביקורת מפורט ב”אטלנטיק” – “יאמר שהוא מקדם דמוקרטיה, אבל ההפך הוא הנכון”.
כמו אובמה עצמו, רודס עודו מאמין בפרדיגמה של התקדמות הדרגתית באמצעות פתיחת גבולות והפשרה של יחסים. אם הקובנים יארחו אמריקאים, יסחרו עם אמריקאים, ילמדו את דרכיהם של האמריקאים, תהיה לזה השפעה הדרגתית גם על החברה והפוליטיקה שלהם, שתלך ותפשיר. כזכור, נימוקים דומים הושמעו מפי ממשל אובמה, כאשר נחתם הסכם הגרעין והוסרו סנקציות מאיראן.
לא קל להשתכנע מטיעוניו של רודס, הנשענים על מדיניות חוץ של ממשל שלא הצטיין בקידומה של מנהיגות אמריקאית בעולם. אך יש מקום לתהות על מניעיו של טראמפ, שהודיע על קירור היחסים באולם תיאטרון שנקרא על שמו של מי שהנהיג את המבצע הכושל במפרץ החזירים – המבצע שבו ניסה ממשל הנשיא ג’ון קנדי להביא לסופו של משטר פידל קסטרו ואשר הסתיים במבוכה גדולה ובהשפלה אמריקאית, שתוצאתה המאוחרת היא משבר הטילים המסוכן.
האם טראמפ באמת חושב שמגבלות מסוימות על תיירים אמריקאים (נאסר עליהם לשהות בבתי מלון בבעלות הצבא הקובני, כלומר, בחלק ניכר מבתי המלון בהוואנה) יובילו לשינוי דרמטי בהתנהלותה של קובה? או שאולי מדובר במהלך שכל כולו פוליטיקה של מיעוטים וניסיון להחניף לקהילה קובנית־אמריקאית במדינת המפתח פלורידה?
נתק חסר תועלת
בקובה ניכרים שינויים בעקבות ההסכם עם אובמה. התיירות - כחצי מיליון מבקרים מארצות הברית - הגדילה את המגזר הפרטי, האחראי כיום לקרוב למחצית מסך המועסקים בקובה. זה בעצם השינוי שאובמה רצה לחולל מתוך תקווה, אולי תמימה, שמגזר עסקי מפותח, הנמצא בידיים פרטיות, הוא המפתח לשיפור בזכויות אדם. ונכון, המשטר אומנם לא נעשה עדין יותר כשמדובר בזכויות אדם. “אנחנו חושבים שהשגנו מעט מאוד בכל מה שקשור לשינוי התנהגות של המשטר בקובה”, אמר שר החוץ רקס טילרסון לא מזמן. גרוע מזה, הפשרת היחסים, כך העריך, “לא נותנת לקובה סיבות לשנות את התנהגותה”. ומצד שני, ראוי לציין שגם 50 שנה של סנקציות חריפות ושל נתק מוחלט ביחסים לא הפכו את המשטר לעדין יותר. זו בעצם הייתה הסיבה המרכזית להחלטתו של אובמה לוותר על הנתק: הוא לא מצא בו תועלת, ולכן החליט שאין סיבה לא לשנות טקטיקה.
הציבור אינו תומך בטראמפ בסיפור של קובה. האמריקאים אוהבים את חופש התנועה שלהם, ובהיעדר נימוקים ביטחוניים – אין סכנה לאמריקאים הנוסעים לקובה – לא יאהבו, ולא בטוח שיכבדו החלטה ממשלית להגביל אותו. תנועת התיירים לקובה הייתה בסימן עלייה, ותמיכת האמריקאים באופן כללי בסיום הסכסוך עם קובה הייתה גורפת. כשהופשרו היחסים, היא עמדה על יותר מ־60%, ומאז עלתה וחצתה גם את רף ה־70%. טראמפ לא הציג נימוקים חזקים מספיק כדי לגלגל אותה לאחור.