מצבו של הנשיא ג’ורג’ וו. בוש בדעת הקהל האמריקאית, ביום שעזב את הבית הלבן - ינואר של שנת 2009 - היה גרוע בערך כמצבו של הנשיא דונלד טראמפ היום. כ־35% מהציבור בלבד חשבו שבוש הוא נשיא מוצלח וראוי, רוב גדול של הציבור שמח על סיום כהונתו וחיכה בהתרגשות לכניסתו של נשיא חדש, ברק אובמה. בטראמפ תומכים היום 36% מהאמריקאים, אם לסמוך על סקר של גאלופ מיום שלישי האחרון. קצת יותר משליש. טראמפ של תחילת הכהונה פופולרי כמו בוש של סוף הכהונה, אחרי המכות של המלחמה הנגררת בעיראק ושל הסופה הקטלנית בניו אורלינס ושל המשבר הכלכלי הקשה, שבא ברגע האחרון, כדי לנעוץ עוד מסמר בתדמיתו של הנשיא היוצא.
מצבו של הנשיא ג’ורג’ וו. בוש בדעת הקהל האמריקאית משתפר. כלומר, מאז שעזב - הזיכרון קהה, או שאולי הפרספקטיבה השתנתה. הגרף באתר של גאלופ מספר את סיפורו של טיפוס אטי ועיקש במעלה הפופולריות. מ־35% ל־45% ואז ל־49% ואז ל־53% וירידה ל־46%, שמתברר שהייתה לצורך עלייה ל־52% ואז – כלומר, עכשיו – ל־59%. מקצת יותר משליש - לקצת פחות משני שלישים. בוש אהוד היום כמעט כמו יורשו, ברק אובמה, ששיעור הפופולריות שלו עומד על 63% (האחוזים של אובמה פחות או יותר יציבים מאז פרישתו). עוד שנה־שנתיים יסגור עליו. עוד שנה־שנתיים ויתברר שבוש – במבט לאחור – הוא בעצם בחור טוב.
זו עדות לזיכרונו הקצר של הציבור כשמדובר בעבר. זו עדות גם לשיח ההיסטרי של הציבור כשמדובר בהווה. בזמן הכהונה יורים במנהיג בליסטראות. לאחר הפרישה נזכרים בו בערגה מחויכת. אין פלא. לעומת טראמפ, בוש נראה לפתע נשיא רגוע וסימפתי. לעומת טראמפ, בוש נראה מתון ויציב והגיוני. ובכיוון הפוך: הנאצות שהוטחו בבוש נראות כמשחק ילדים לעומת אלה שמוטחות בטראמפ. השנאה שהופנתה כלפי בוש – כן, הייתה שנאה, והיו נאצות ואמירות קשות וכרזות פוגעניות לפחות כמו זו של הרצוג בתחפושת דראג – נראית כמו עלבון קליל לעומת מה שמופנה היום כלפי טראמפ.
זו עדות מרחוק למה שנכון גם ביחס לקרוב. דוגמה, לא יחידה, אבל בולטת: אהוד ברק. מנהיג שגורש מראשות הממשלה בידי ציבור שלא היה יכול לשאת אותו. זוכרים כמה מקולות הציבור קיבל ברק? התשובה הנכונה היא קצת פחות מ־38%. די דומה לשיעורי האהדה לבוש בתום כהונתו. והנה, ברק שוב על הסוס. ויש לו תומכים שרואים בו תקווה יחידה לכיבוש השלטון הנתון בידי מנהיג שאינם אוהדים.
בהקשר הזה מעניין, כמובן, לתהות עד כמה נתגעגע ביום מן הימים לראש הממשלה בנימין נתניהו. והתשובה תלויה, כמובן, בנסיבות שיצטברו עד סיום כהונתו ולאחריה. האם מי שיחליף אותו יהיה יאיר לפיד – ואז יגברו געגועי הימין. או שמא יהיה זה נפתלי בנט – ואז יתברר שבשמאל בעצם חיבבו את נתניהו. כך או כך, כדאי להניח שנתניהו של העתיד ייראה, גם ליריביו, גרוע הרבה פחות מנתניהו של ההווה. הניסיון מלמד שכך יהיה. הניסיון מלמד שלציבור, הנשאב לסערות הפוליטיקה היומיומיות, תמיד נדמה שעכשיו הכי גרוע – גם כשבעצם, כמו עכשיו לדוגמה, די טוב.
הנה, שוב נרחיק עדות: מסוף כהונתו ועד לסוף המילניום קבע הציבור האמריקאי בלי היסוס שריצ׳רד ניקסון היה הנשיא הגרוע בתולדות האומה. עוצמת העבר עדיין גברה על חוסר הנחת של ההווה. אבל בשנת 2006 נדחק ניקסון מהמקום הראשון ברשימת הגרועים ביותר. מי תפס את מקומו? הנשיא המכהן בוש. ובמשאל דומה נוסף, ב־2014, נדחק גם בוש מהמקום הראשון וירד לשני. מי תפס את מקומו? שוב, הנשיא המכהן ברק אובמה. ניקסון כבר הידרדר למקום השלישי.